וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

צפיתי ב-2 דקות של עמית סגל והבנתי שהקרע בינינו בלתי ניתן לאיחוי

30.4.2024 / 10:02

עד שצפיתי בשתי הדקות של עמית סגל בפרויקט יום העצמאות של קשת 12, סברתי ששנינו אוחזים באותו הדגל והמחלוקת העיקרית בינינו היא מעל איזו גבעה להניף אותו, אבל אז הגיע הגדי

בקשת 12 חוגגים עצמאות. אולי המילה "חוגגים" אינה נכונה, שכן הטון האפולוגטי שמלווה כל תשובה לשאלה הפשוטה: "מה נשמע?" (התשובות כולן הן הטיה של "סביר, ביחס למצב"), או המילה "התאווררות" כשם נרדף לחופשה (שאומר למעשה משהו כמו: "זה לא שאנחנו טסים לדפוק קלוריות בבופה, שופינג בפריימרק ודרינקים בבריכה, אלא פשוט מוכרחים להתאוורר"), ניכר גם בפרויקט העצמאות של קשת.

כך למשל אלי פיניש מדבר על החובה להצחיק, כשאת הטור האישי שלו מלוות תמונות שלו ליד מיטות הפצועים (יבורך); בן שני, כיאה לכתב מגזין בכיר, פוצח בטור שכולו "אך החיטה צומחת שוב"; חיים אתגר מדבר על זיכרון השואה - וכך הלאה - כל אחד עם הפרשנות שלו למושג עצמאות.

ברוח הזו מדובר בפרויקט חגיגי שהוא "במקום חגיגה", כי אין חגיגה בלי יוזמה - ולך תשמח מכל הלב במקום שוויתר על היוזמה, בארץ שבה נוספו כ-1,600 שמות חדשים לרשימת המשפחות השכולות ובעולם שהוא לא רק שונא ישראל אלא שמחכה, מהבית הלבן ועד לקיסריה, למוצא פיו של רוצח בשם יחיא סינוואר. לך תרקוד בכיכר העיר אחרי שהפכנו את האיש השפל הזה מטרוריסט שקובע במקסימום האם לירות פצמ"ר על אחד מיישובי העוטף, למדינאי בינלאומי שעלול לחולל מלחמת עולם שלישית.

רוצה לומר, האפולוגטיקה שמובנית בפרויקט הזה היא די מובנת, שכן ברור למה החג שעד לפני זמן לא רב התמצה בבחירת נתחי בשר למנגל ובשליחת חיל חלוץ לפארק כדי לתפוס מקום צלייה בצל, הפך לא רק למוחשי הרבה יותר נוכח חידוש האיום הקיומי על ישראל, אלא גם לפחות שמח. הרבה פחות שמח.

אל הנפש המתלבטת הזאת, שמזמינה חשבון נפש אצל כל ישראלי, בין אם בחר בבנימין נתניהו או יצא לרחובות להפגין נגדו, מתפרץ עמית סגל כילד הנישא על כתפי אביו, פטיש מפלסטיק בידו האחת ותרסיס קצף בשנייה, תובע לראות זיקוקים בכיכר העיר.

עמית סגל. קשת 12, צילום מסך
אין מה לעשות אתו הוא רק רוצה לרקוד. לתומי חשבתי שהוויכוח בינינו הוא האם להניף השנה את הדגל או להשאיר אותו בחצי התורן/צילום מסך, קשת 12

החצי המלא של הכוס

תכף נחזור לסגל, שרק רוצה לרקוד, כי המסר שלו דווקא מעניין (גם אם מייאש) אבל קודם כל קצת על הייחוד של יום העצמאות השנה. החג הזה התאפיין תמיד בהכרת הטוב. נכון, אנחנו לא בתש"ח ואנשים לא נופלים דומעים ברחוב על צוואר זרים גמורים בקריאות "עם ישראל חי", אבל גם מי שמחו במשך השנים מחאות שהיו בנפשם, נגד אוסלו או נגד הכיבוש, נגד ההתנתקות או נגד המהפכה המשפטית, צפו עם חצי מנת פלאפל בידם בטקס הדלקת המשואות.

שני החצאים של אותו השלם התרגשו עד דמעות כשהם חשים כיצד מחליקה ה"גולה" שהותיר יום הזיכרון גם אצל מי שלא נמנה על משפחת השכול, למשמע שלוש המילים: "ולתפארת מדינת ישראל" ועלזו כילדים נוכח צורות פרימיטיביות שיצרו דגלנים על רחבת מסדרים (למשל טלפון חוגה כדי לסמל את חיל התקשוב). לרגע אחד של חסד מופלא לא יכולנו שלא לחשוב על כך שההר הזה נקרא על שם מי שעצמותיו טמונות באדמתו, על האיש שאמר: "אם תרצו אין זו אגדה" - ואיך אפשר שלא להתרגש כאשר אותה אגדה קרמה עור וגידים לנגד עינינו המשתאות?

יום העצמאות היה חג שהעלה לחלוחית אפילו בעיניהם של ציניקנים גמורים. ובנימה אישית אומר שגם אני, חיפאי בנעוריי ותל אביבי בבגרותי, שמעולם לא הצביע ימינה מיש-עתיד, מתרגש עת עמית סגל מתאר בברכת החג שלו את זיכרונות הילדות שלו מבית הכנסת בעופרה, מהציבור הלבוש בלבן, מחידון התנ"ך ועוד.

רק שהשנה נדמה שגם מי שמביט ברוח החג בחצי המלא של הכוס, צריך ללגום אותו מהר, בשלוק אחד, כדי להתמודד עם המחצית הריקה שזועקת לשמים. אני בכוונה מנסה לבודד את הדיון ולהרחיק אותו מהזירה הפוליטית. גם אם באוזני מהדהדות מילותיו של ראש הממשלה שסגל כה מתאמץ (בשגרה) לפאר או לפחות לשמר, לפיהן אחריות כל הדרגים האחרים היא משנית לעומת זו של ראש הממשלה, הרי שבכל יום עצמאות אני מבקש להצטרף לאותו מעגל הורה לצד תושבי עופרה.

עדיין, בעודי עושה זאת בכוונה טובה ובאמונה שלמה שאנשים אחים אנחנו, אני מנסה לאתר בזווית עיניהם גם איזו לחלוחית, לא רק של אושר אלא גם של עצב ודאגה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
אמיר גולדשטיין, טקס י"א באדר,רחבת האריה השואג, תל חי, 21 במרץ 2024. אלי אשכנזי
טקס מאולתר לי"א באדר. האם סגל לא נחרד מכך שהסמל המכונן של האתוס הציוני הפך למטווח של נסראללה?/אלי אשכנזי

פילוג בע"מ

גם סגל, בברכת החג שלו, לא נמנע מהדיון הזה: הוא מציין ש-2023 הייתה שנה קשה, הקרע בעם היה נוראי, לדבריו. אני הראשון להסכים כמובן, אבל קשה שלא להתעלם מכך שמי שהעמיק את הקרע לא היו רק ישראלים עם פתיל קצר משני צדי המתרס (תמיד אזכיר לשכניי בתל אביב את המטומטמים שהעדיפו למקד מאבק מנומק בחקיקה משפטית מסוכנת, בפירוק של מחיצה מאולתרת בכיכר דיזנגוף, בערב יום הכיפורים, עשרה ימים לפני 7 באוקטובר), אלא בעיקר פוליטיקאים ציניים שהתפרנסו מהזוהמה שפשתה בשולי הפצע הזה, והפכו את השיסוי לאומנות ואת הקרע בעם לקרע בע"מ.

וכאן מגיע הרגע שבו אני מסיר את ידי מכתפו של סגל המחולל מימיני. עבורי ה-7 באוקטובר הר געש שבו התפרץ כל מה שהיה בחצי הריק של הכוס וזיהם את חציה המלא. כל מה שאירע לנו מאז הוא המשך של אותו תהליך: ההימלטות מאחריות, ההיעלמות מהשטח שזועק לשיקום, הקהילות מהדרום המדמם או הצפון המבוהל שקורסות לנגד עינינו, הניהול הכושל של המערכה, העובדה שמיליונים - רק לפני שבועיים - הלכו לישון עם מתקפת טילים שתמורת בלימתה שילמה ישראל בעצמאותה.

אלא שבעוד אני אחוז אימה, הרי שעבור סגל, שעיניו רואות את אותם המראות, ה-7 באוקטובר הוא בבחינת "אתחלתא דגאולה". מה הוא רואה מאז? לדבריו הוא נפעם מהנכונות של אנשים במדים או על אזרחי להשליך את נפשם מנגד ולהתגייס למען מי שאינם מכירים. גם אני רואה בדיוק את אותה תופעה, כולל את האחוז הגבוה בקרבם של מי שמחזיקים בדעות שמייצג סגל בדרך כלל. גם אני מתרגש ממסירות הנפש שלהם, אבל בה בעת לא יכול שלא לתהות - האם הם אינם רואים שאגדות על מסירות נפש צומחות במקום שבו מתרסק כל השאר?

האם אינם רואים את מטולה, שעמדה על תילה עוד בטרם נפלו טרומפלדור וחבריו בחצר תל חי, הופכת לעיירת רפאים שבתיה הם מטרות נייחות במטווח הפרטי של נסראללה? האם אינם חרדים מכך שהצבא "החזק ביותר במזרח התיכון", לא מסוגל להשלים השתלטות על עיר קטנה בדרום הרצועה? האם אינם עצובים, אפילו קצת, בגלל החטופים עת מתגבר החשש שאפילו במקרה "הטוב", נצליח להשיב בחיים רק את מחציתם?

לעמית סגל יש תשובה ברורה. לדידו צריך לחגוג השנה את יום העצמאות במשנה מרץ של שמחה, בגלל שמטרת המרצחים, במילותיו שלו, הייתה "להשבית את שמחת תורה".

ינון מגל עמית סגל. ראובן קסטרו / צילום מסך, עיבוד תמונה
דווקא מפני שאני מתנגד לדעותיו, הופעתו על הבמה המרכזית של המיינסטרים החדשותי חשובה לי כל כך. הוא מחסום בפני רבים מלהתפלש בזוהמת ערוץ 14. עמית סגל וינון מגל/עיבוד תמונה, ראובן קסטרו / צילום מסך

בין דגל לגדי

וכאן אני מאבד אותו לגמרי - וזה עצוב בעיני עד מאוד, כי סגל משמיע בעיני קול חשוב, גם אם במרבית הנושאים שעל הפרק הוא מנוגד לגמרי לדעתי.

סגל הוא קול חשוב בצד הימני של המיינסטרים, שעוצר סחף מסוכן של כמה מהמחזיקים בדעותיו בטרם יעברו להתפלש בזוהמת ערוץ 14. סגל הוא נבון, רהוט ושנון, הוא האיש שאני מאוד רוצה להתווכח איתו דווקא בגלל שזה לא קל, כי ככל שאתנגד לעמדתו, אני שמח שהוא מאתגר את רוב עמיתיו לפאנלים בחדשות 12.

אבל אחרי כל זה, האם הוא באמת סבור שכל מטרת המרצחים הייתה למנוע הקפות עם ספרי תורה בכפר עזה או בבארי? האם מטרתם לא הייתה לרצוח יהודים באשר הם, בלי קשר לשאלה האם מדובר במי שעשו את דרכם לבית הכנסת עם מחזור תפילות בידם או במי שחגגו עם שאכטה במסיבה?

המשפט הזה ייאש אותי בהדליקו את הזיק היחיד שאיני יכול להתחבר אליו בעיניהם של אחיי-יריביי, אותו הלהט שרוצה לא רק להילחם בחמאס עד חורמה (אני הראשון להסכים שהחיים הנורמלים שמתהווים לנגד עינינו ברצועת עזה הם יריקה בפרצופנו - ולא אכפת לי מה חושבים עלי האנטישמיים, מניו יורק ועד האג!) אלא גם לייהד את עזה.

כי דווקא בגלל שאני מאלה שחושבים שאין לנו ברירה אלא לחיות על חרבנו, עד שייכון קיר הברזל שעליו התבססה האידיאולוגיה של הימין השפוי בישראל (וגם של השמאל הביטחוניסטי), קשה לי כל כך עם מי שרוצים ליישב לא רק את יהודה ושומרון, אלא גם את עזה ובהמשך את עבר הירדן המזרחי, את סוריה ואת לבנון.

בהביטי ימינה אני יכול, שלא לומר מוכרח, לרקוד ביום העצמאות עם חברי הדתי שרואה בציונות תנועה לאומית מעשית, אבל לא עם מי שרואה בה תנועה מהפכנית. לכן עד שראיתי את ברכת יום העצמאות של עמית סגל קיוויתי ששנינו רוצים להניף את אותו הדגל, שהמחלוקת העיקרית בינינו היא בראש איזה גבעה לעצור - ופתאום התברר לי שהוא ואני לא נוסעים באותה מכונית ומתקוטטים רק על השאלה מי ינהג.

לתומי חשבתי שאנחנו רבים אם להשאיר השנה את הדגל בחצי התורן או להניף אותו אל על, אבל אז התברר לי שבעוד אני אוחז רק בדגל, הוא אוחז גם בגדי קטן. ועל קרע שכזה, כך נחרדתי לפתע, לא תהיה לנו דרך לגשר לעולם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully