לרגע אחד עשתה הטלוויזיה שלי את מה שהייתה צריכה לעשות כבר מזמן. לרגע אחד צעד קדימה בעוז כתב בכיר ועשה את מה שהיו צריכים עמיתיו לעשות כבר מזמן. זה היה אחרי (עוד) שבת שבה שיטה, הונה, מרח, סובב בכחש - יבחר כל אחד את המילה המתאימה לו - "גורם מדיני בכיר", את דעת הקהל בישראל. אותו גורם "הבטיח רפיח" וכן טען שלא תהיה עסקת חטופים שכוללת את סיום המלחמה בעזה.
בואו ניתן לרגע לאותו "גורם מדיני בכיר" ליהנות מחמת הספק בטרם יובהר מי הדובר: גורם מדיני בכיר שאינו גנץ או איזנקוט (שהרי אלה ממודרים מתהליך קבלת ההחלטות), אינם שר הביטחון (שבגדול תומך בעסקה), אינם שר האוצר או השר לביטחון לאומי (שהרי שניהם שומרי שבת) ומאותה סיבה הן לא יעלה על הדעת שמדובר במשקיף הבכיר שאינו שר, אריה דרעי.
הלאה: רון דרמר וישראל כץ (למרות נסיונו של האחרון למצב עצמו ככזה) אינם בכירים דיים - ואם כך הוא, עם מי נשארנו? עם הגורם המדיני הכי בכיר, זה שאין לנקוב בשמו כחלק מהסחר-מכר שנוהגים עיתונאים לעשות מעת לעת עם מקורות.
רק שהפעם, לפחות כמו שהבין הכתב המדיני של חדשות 12 ירון אברהם, התנגשה המסחרה הזאת עם כלל היסוד, אבן הפינה של עיתונות חופשית - זכות הציבור לדעת. מדהים שלקח לעיתונאי ישראל כמעט 8 חודשים כדי להבין שיש כאן בבחינת פיקוח נפש ומדהים שגם אז, רק אחד מהם - ועוד מזרם המיינסטרים (גחלה לוחשת מהדבר הכי קרוב שיש לנו למדורת שבט תקשורתית, חדשות 12) - רק הוא היה לצדיק בסדום, שהבין שכאשר ראש ממשלה מתדרך נגד עסקה, ועוד בשבת, יש כאן משהו שלא ניתן עוד להסתיר, שזהות המקור הוא הידיעה עצמה.
זה היה רגע מכונן כאשר גם ירון אברהם עצמו הסגיר את סערת נפשו: "אני מסרב להמשיך ולשחק את המשחק הזה!" קרא באוזני קרן מרציאנו המופתעת. אמר וצדק.
מסך מפוצל
נניח לרגע לאברהם ונחזור בזמן 26 שעות, אל שישי בשש: 25 השעות (בערך) שמפרידות בין כניסת השבת לצאתה הן הטריטוריה של הישראלי החילוני והרל"בי, עת לאולפן נכנסים חיים לוינסון ואופירה אסייג. אמנם יש להם בפאנל אנשי ימין, אמנם האורח המשמעותי הראשון שלהם היה ח"כ פינדרוס החרדי, אבל ככל שהולך וחולף הזמן לובשת התכנית גוון מובהק - לא רק מפני שאל האולפן הוזמן יו"ר האופוזיציה, יאיר לפיד, אלא מפני שמתקרבים אל אולפן שישי בהגשת דני קושמרו.
להגנת "אולפן שישי" ייאמר שפעם היא עוד ניסתה לאזן, אבל מאחר שהדובר הרהוט האחרון בשם הימין אוהד-נתניהו, עמית סגל, הוא שומר שבת ומאחר שהמציאות התזזיתית הפכה את הקלטת הפאנל מראש לוויתור גדול מדי למי שמבקש להיות מעודכן (תארו לכם שחמאס מוסר תשובה רשמית בזמן אמת, אחרי פאנל שדן בפרטי עסקת החטופים הנרקמת או לא, הוקלט מבעוד מועד), אבל אחרי כמה נציגים כושלים ואחרי שגם בועז ביסמוט פנה לפוליטיקה, נותרה העמדה הזאת ללא נציג נורמלי.
בחדשות 12 כנראה הבינו שמאחר שממילא 90% מצופי המהדורה הם מאותו הכפר (גם שמריהו הוא כפר!), אפשר לתת להם את ליטרת הבשר שלהם ולהפוך את המשדר למשהו שמתנהל במרחב הדעות שבין אמנון אברמוביץ' לגיא פלג. כך נפסק נוהג המסך המפוצל ונולד הפרוגרמינג המחולק - עד לכניסת השבת ממלכתי, מרגע כניסתה חילוני-ליברלי-שמאלני ומצאתה, תיקון לימין.
שעון הקיץ שהפך למיקרוגל
הלך הרוח הרל"בי נשמר גם כשמתחדשים שידורי האקטואליה בשבת אחרי הצהרים, הפעם היה זה אהוד ברק עם "ממשלת ישראל מוליכה את מדינת ישראל לאבדון", ששימש להקת חימום לבן כספית אחריו. החלק הראשון של "פגוש את העיתונות" מוקדש עדיין לצופים שלא בדיוק מתכוננים להבדלה. כך למשל הח"כ לשעבר עפר שלח והאלוף במיל' דן הראל דנים בכובד ראש במה ששלח מגדיר (והראל ממהר לאמץ): "ניגוד העניינים שבין נתניהו למדינת ישראל".
בשבתות כתיקונן נפסקת החגיגה הזאת רק אחרי שאל האולפן נכנס עמית סגל (בואכה מהדורת מוצאי שבת בניחוח ימין-לייט, שמתבטא בין היתר, בהיעדר כיסוי מספיק להתנהלות המשטרה מול הפגנות המחאה), אלא ששעון הקיץ, שכופה על סגל שלא להתייצב בזמן, גורם ל"פגוש" להיטלטל בין שידור חי בהגשת בן כספית לבין קטעים שהוקלטו מראש עם סגל לפני כניסת השבת. קל להבחין שמישהו מחמם לנו כאן שאריות שהוצאו מהמקפיא והופשרו במיקרוגל.
מילא שהפאנל עדיין דן בתאונת הדרכים של השר לביטחון לאומי (דיון שהיה מביך הן ברמתו והן ברלוונטיות שלו לחדשות השעה), אבל כשגם הריאיון המרכזי (עם ראש המל"ל, צחי הנגבי) נופל קורבן לזמני יציאת השבת, כך שנמנעת בו התייחסות לדברי ראש הממשלה בשבתו כ"גורם מדיני בכיר", זה כבר לא מזון מחומם מהמקרר אלא משהו שנשכח לאורך כל השבת על השיש שליד הכיור.
אפילו אז נדמה ששני עיתונאים נשכניים כסגל וכספית מקזזים זה את זה במקום ליצור סינרגיה. התשובות של הנגבי, האיש שהיכולת שלו לשקר היא מדהימה אפילו ביחס לפוליטיקאי ותיק, היו מופרכות כל כך עד שהתבקש לאתגר אותן הן מימין והן משמאל, אבל סגל וכספית לא עשו זאת, התמקדו ב"כמה היינו קרובים לחיסול סינוואר?" ולא תקפו את ראש המל"ל על אוזלת היד של ישראל במלחמה (נניח שזה מימין) או שהניחו לו לחרטט בחדווה על "שקר היום שאחרי" (נניח שזה משמאל).
כמו שתי קבוצות כדורגל שלמדו אחת את השנייה טוב כל כך, הם מייצרים משחק משמים שמתנהל כולו במרכז השדה. חבל.
איפה הייתם כשנחטפה אילנה דיין?
בחזרה למי שהפך ל"נסיך העיתונות העברית": ירון אברהם ראוי למלוא הקרדיט על האומץ להפר את השורה, אבל עם כל הכבוד, מדובר במעשה שהיה צריך להיעשות כבר מזמן. לטלוויזיה הישראלית, שחלק מאבני הייסוד שלה הוצבו עוד בימי ערוץ 1 היחיד והממלכתי, היה תמיד צורך לאזן: העלית נושא על הפרק, עתה תקוף אותו בעזרת נציג שמאל ונציג ימין.
הפורמט הזה אמור היה לעורר דיון מכובד, אבל למעשה הוא סירס את התקשורת שאיבדה יכולת לחשיבה עצמאית. כך למשל אפשר היה לצדד בהסכם אוסלו באמצעות זרימה עם מונחים כמו "קורבנות השלום", רק מפני שהושבת את העצני מימין לאברמוביץ', וכך אפשר להחמיץ דיון ענייני בשינויים הנדרשים במערכת המשפט רק מפני שהצבת באולפן שני תגרנים אחד זועק בשבחה של הרפורמה והשני מתריע מפני הסכנות שבמהפכה.
רוצה לומר, הפורמט הזה היה ונותר בעייתי מאוד עוד בטרם עמד וגירד במבוכה בראשו כאשר מה שהיה פעם ימין, הפך למשרתו של איש אחד. כך למשל הפכה כל הודעת תגובה לקריאת חובה, כולל כל אות ופסקה, הרבה יותר מכפי שדורשת האתיקה העיתונאית. השיא היה כמובן באותה תכנית "עובדה" שחקרה את הנעשה בסביבת ראש הממשלה. כזכור בסופה הקריאה אילנה דיין שלושה עמודים מלאים של מניפסט נגד התקשורת הישראלית, באינטונציה שהזכירה (להבדיל) את גלעד שליט בשביו.
סימנים מקדימים להתפרצות
שלא יובן לא נכון: יש מקרים שבהם יש צורך בלקרוא תגובה בשלמותה, אבל יש מקרים שבהם אפשר להסתפק בתגובה שמתייחסת במשפט אחד לתוכן הכתבה, מבלי לתת לה להתפתח לדרגת הודעה לעיתונות.
מה הקפיץ את ירון אברהם? מי שעוקב אחר דיווחיו, יכול היה לשים לב לסימנים מטרימים כבר לפני כמה ימים, עת קיים איתמר בן גביר מסיבת עיתונאים מאולתרת בפתח משרד ראש הממשלה, בה "השפיל" כביכול את נתניהו.
אברהם היה הראשון להבין, תוך כדי דיווח ממש, שלא יתכן אירוע שכזה אלא בהסכמת נתניהו, שלא לומר ביוזמתו. הוא הדין ביחס לתגובה של יואב קיש (למשל) לדברי בן גביר, שנועדה לצייר את נתניהו כמבוגר האחראי באירוע וכך הלאה עם הגינוי של גפני לציוץ התגיבה של בני גנץ, בשבת, בתגובה לדברי "גורם מדיני בכיר". גינוי שכולו מדיף ניחוחות של "סביבת ראש הממשלה" מדוע אתה מגנה רק את גנץ? נשאל גפני והשיב: "לא הוכח שהגורם המדיני הבכיר הוא ראש הממשלה".
אגב כך, תוכן הדברים הגיוני למדי. אפשר להסכים ואפשר להתנגד, אבל אי אפשר להגיד שאסור לראש הממשלה להשמיע את דעתו נגד קיום עסקה שתותנה בהפסקת הלחימה. לכן החדשה כאן אינה העמדה המובעת בדברים אלא בכך שראש הממשלה מתדרך נגד עצמו, נגד מה שהוא אומר לציבור בפניו ובקולו.
אז לאברהם נמאס, אולי הוא מבין שהגיעו מים עד פיקוח נפש, שאי אפשר עוד לשדר שקרים על גבי שקרים כשקרוב ל-1,600 משפחות נוספו בחצי השנה האחרונה למשפחת השכול, כשחטופים נמקים בשביים - בעוד ראש הממשלה מתדרך את עם ישראל נגד הדעה שהוא עצמו מציג לאמריקאים (למשל).
גם הכתבת המדינית של חדשות 13 מוריה אסרף חשפה את שמו של נתניהו כמי שעומד מאחורי "הגורם המדיני הבכיר" והגיע הזמן שעוד קולגות שלו ילכו בעקבותיו ושהציבור יידע את האמת. לא בטוח שהציבור ישתכנע, אבל אחרי שהאחריות תועבר אליו-אלינו, לפחות לא נוכל לומר שלא ידענו.