בגב הספר "אלה תולדות" של אלזה מורנטה כותב פרופ' מנחם פרי, עורך התרגום העברי, שבתקופה שעברה עליו במחיצת הספר היו לו "ימים של בעתה וצמרמורת, והתרוממות-רוח, וצחוק ובכי". עוד הוסיף פרופ' פרי כי קשה לו להיזכר בחוויה דומה בכל מאות התרגומים שערך "וכל דיווח עליה יישמע מגומגם". כל מי שקרא את הספר בוודאי מבין את גודל החוויה שעליה העיד פרי, שאף ציטט מביקורת של הסאנדיי טיימס שגרסה כי "אין שום דרך לשקף את חווית הקריאה בספר מלבד לצלול אל תוכו".
לא כולם התחברו לחוויה הזאת כשהספר יצא לאור ב-1974. הספר היה להצלחה מסחרית חסרת תקדים באיטליה, אך הוא גם גרר דיון ביקורתי שלם במדינה. בעוד רבים הכריזו עליו כספר הטוב ביותר של המאה ה-20, אחרים טענו שמורנטה היא סופרת בינונית שמשתמשת בדמויות מהמעמד הנמוך כדי לקדם את השקפת עולמה הפוליטית. עשרות השנים שעברו מאז יציאתו קיבעו אותו כאחד הספרים הגדולים בהיסטוריה, בעוד המבקרים שלו נשכחו במקרה הטוב, או שהפכו ללעג בקרב חוקרי ספרות.
בשנות ה-80 הספר עובד לראשונה למסך, בגרסה קולנועית באורך ארבע שעות וחצי (בשידור בטלוויזיה האיטלקית פיצלו את הסרט לשלושה חלקים) אך למרות האורך הסרט לא הצליח להעביר את העומק האנושי של הספר. כעת נעשה תיקון, באמצעות מיני-סדרה איטלקית בת שמונה פרקים, שיצאה בתחילת השנה באיטליה, והגיעה לישראל בדיוק השבוע לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה. את הסדרה ניתן לראות ב-VOD של יס והוט.
צריך להקדים ולהגיד שלא מדובר בסדרת שואה קלאסית, כפי שלא מדובר בספר שואה קלאסי - אם יש בכלל דבר כזה. בלי לעשות ספוילרים לעלילה עצמה אפשר להגיד שמדובר בסיפור על שלושת חברי משפחת רמונדו שגרים ברומא. האמא אידה היא היחידה שיודעת את הסוד הנורא ביותר שיכולה אמא להחזיק באיטליה הפשיסטית בזמן מלחמת העולם השנייה: הם יהודים. היא ממשיכה להסתיר את הסוד שלה גם כשבנה מצטרף למיליציית החולצות השחורות של מוסוליני, וגם כשהוא מתחיל לסיים שיחות בקריאה המוכרת: "הייל היטלר!".
שמו של הספר באיטלקית ("לה סטוריה") הוא דו משמעי. אפשר לתרגם אותו כ"היסטוריה" וגם כ"הסיפור". בספר שוזרת מורנטה את הסיפור האישי של משפחת רמונדו יחד עם ההיסטוריה של אירופה במאה ה-20, אך הרקע ההיסטורי הזה נחסך מצופי הסדרה. הסדרה נפתחת עם גופתה של אישה שנסחפת לחוף, אך אנחנו לא יודעים את סיפורה האישי שמתואר בספר בפירוט: מדובר באישה בשם נורה, יהודיה שהסתירה במשך כל ימי חייה את היהדות שלה מהעולם, כולל ממשפחתה, ועם הכרזת חוקי הגזע של מוסוליני ב-1938 בוחרת לברוח לפלשתינה אך מתה בדרך.
הבחירה של יוצרי הסדרה להתחיל ישר עם סיפור בתה של נורה, אידה, היא בחירה אמנותית לגיטימית, בטח לאור אורכו של הסיפור המקורי. אידה נולדה לאב נוצרי ואם יהודיה, שבחרה להטביל אותה לנצרות והסתירה מהעולם את הייחוס שלה לדת משה. אך דווקא לצופים הישראליים בסדרה, כן כדאי להגיע אליה עם מעט רקע היסטורי על יהדות איטליה.
בקצרה: יהודים התיישבו באזור רומא עוד במאה ה-2 לפני הספירה. בשנים שלאחר מכן, ובעיקר לאחר חורבן בית שני הייתה הגירה גדולה של יהודים לכיוון איטליה. עדויות לכך ניתן למצוא בין השאר בקטקומבות של רומא. במילים אחרות: יהדות איטליה היא אחת הקהילות העתיקות ביותר בעולם. לא ניכנס לסקירה היסטורית של ממש, אבל שינויים רבים בהנהגה האיטלקית (בעיקר בחסות הכנסייה הקתולית) הביאו לפגיעה ביהודים בחסות החוק, ואלפי משפחות נעקרו מאיטליה לכיוון צפון אפריקה. זאת גם הסיבה שהרבה ישראלים ממוצא טריפוליטאי או תוניסאי מחזיקים עד היום בשמות משפחה איטלקיים, וגם בלוק לטיני. כן, אנחנו מסתכלים עליך עמוס תמם.
באמצע המאה ה-19, לאחר כיבושי נפוליאון, זכו יהודי איטליה לאמנציפציה. היציאה מהגטאות האוטונומיים הולידה תחייה מחדש של הקהילה היהודית, שבנתה בתי כנסת מפוארים בערים הגדולות באיטליה, והפכה לאחת הקהילות המכובדות במדינה. לראיה - בתחילת המאה ה-20 היו באיטליה לא פחות משלושה ראשי ממשלה יהודים. ואז ההיסטוריה שוב שינתה כיוון, עם עליית מוסוליני והפשיזם.
בעשור הראשון תחת הנהגת מוסוליני, נראה שמצבם של היהודים היה זהה לשל שאר אזרחי איטליה, כשלפחות כלפי חוץ איטליה מתחה ביקורת על הגזענות של המשטר הנאצי. בהמשך, עם יצירת הציר רומא-ברלין (בהמשך "ברית הפלדה"), איטליה שוב שינתה את השקפתה וחוקקה סדרה של חוקים אנטישמיים שבסופם הכרזה של מוסוליני, עוד טרם הצטרפה איטליה למלחמה, לפיה "תוך חמש שנים איטליה תהיה נקייה מיהודים".
הסדרה מתחילה בשנת 1941. איטליה משתפת פעולה עם הנאצים, וגיבורת הסדרה אידה (יסמין טרינקה, "קסם הנעורים") היא אלמנה שבסך הכל מנסה לנהל את חייה כמורה בבית ספר, שנאלצת ללמד את הילדים בכיתה את "האמת" הפשיסטית של מוסוליני, בשביל לפרנס את בנה המורד נינו. בשלב זה אפסיק לתאר את העלילה, כדי להימנע מספוילרים, אך כן אציין מראש שכל מי שמצפה לסיפור שואה גדול על הישרדות/מוות של יהודים בזמן השואה עשוי להתאכזב. זה לא "הסיפור" הזה.
לפי הנתונים של "יד ושם" נספו 7,680 מתוך 44,500 יהודי איטליה בתקופת השואה. אחד הרגעים החזקים בסדרה מתארים את הפשיטה על גטו רומא ההיסטורי, שהוקם מאות שנים לפני עליית הפשיסטים. 1,259 גברים, נשים וילדים נעצרו ב-16 באוקטובר 1943 וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ. מתוך 363 הגברים שרדו 15. מתוך 689 נשים שרדה אישה אחת. כל 207 הילדים נרצחו. המספרים האלה לא מתוארים בסדרה, אך הם מצליחים להעביר בצורה מאוד אותנטית לא רק את הקורבנות שהלכו כצאן לטבח, אלא גם את חוסר האונים של מי ששרדו את הטרנספורטים.
הסדרה בוחרת לנצל את המדיום הויזואלי כדי לתת דגש על רגעים שהספר דווקא לא נותן עליהם דגש, וזו מתגלה כהחלטה נכונה, בעיקר תחת ידיה של הבמאית פרנצ'סקה ארכיבוגי שבוחרת להציג את כל הסיפור כמין טלנובלה איטלקית עם ניחוח קלאסי, כזה שנראה שהוליווד שכחה איך לייצר. אפשר בקלות לדמיין איך הסדרה היפה הזאת הייתה הופכת לפיסה של מלודרמה קיטשית על ידי נטפליקס, עם קטעים בשחור-לבן שאמורים להדגיש את "האיכות" של הסדרה. במקום, ההפקה האיטלקית נותנת הרבה כבוד לסיפור עצמו, למשחק המשובח וכן גם להיסטוריה האיטלקית הלא נעימה לצפייה בוודאי ללא מעט איטלקים ליברלים בימינו.
קשה שלא להמליץ על הסדרה, שמספרת בצורה מבריקה את אחד הסיפורים הגדולים שנכתבו אי פעם, ובוודאי אחת היצירות היהודיות הגדולות בהיסטוריה - לצד מגילת רות, "המשפט" של קפקא ו"הכבש ה-16" של יהונתן גפן. ואולי דווקא בגלל זה אי אפשר שלא לסייג ופשוט להמליץ על קריאת הספר במקום, בטח למי שטרם נחשף אליו.
על כריכת הספר המקורי שיצא ב-1974 הייתה תמונה של גופת ילד בתוך הריסות בית על רקע אדום. מתחת לשמו של הספר נכתב באיטלקית: "הסקנדל שנמשך כבר עשרת אלפים שנים". הסקנדל המדובר הוא אותו כוח שמשחית בני אדם מאז פיתוח החקלאות. יהיה זה כסף, פוליטיקה או פשוט הגורל עצמו - אלזה מורנטה ניסתה להסביר שיש כוחות שערורייתיים שיכולים לנצח את נשמתו של כל אדם. העומק, היופי והאפלה שנגלים לקורא במהלך קריאת הספר לא יכולים באמת לעבור למסך. יוצרי הסדרה, כנראה בהחלטה מודעת, החליטו להניח להרבה מהרגעים האלה כדי להקל על הצופים. התוצאה טובה, אבל גם מאוד מפוספסת. יש דברים שהעיניים לא נועדו לקלוט.