אירוע השטיח האדום, או כפי שהוא מכונה באירוויזיון בגלל החסות הנדיבה, "השטיח הטורקיז", התקיים אתמול במאלמו במה שהיה יריית הפתיחה לשבוע האירוויזיון. רגע, אולי בעצם לא כדאי להשתמש במטבע הלשון הזה, אחרי הכל, זהו אחד התרחישים שמהם חוששים מאוד במשלחת הישראלית ובמשטרת מאלמו. אז המשלחת הישראלית לא צעדה על השטיח בשל ערב יום השואה, אולם כל המשלחות האחרות כן, באירוע שהפך לטעון במיוחד.
באירועי השטיח וקבלות הפנים בשנים קודמות, חובבי אירוויזיון הוזמנו גם הם להשתתף משום שהם מוסיפים אווירה צבעונית ומרימים לאמנים המתחרים. הפעם, בשל סידורי ביטחון ולמרות שהמשלחת הישראלית לא הייתה חלק מהמסיבה, המעריצים הורחקו אל מעבר לטבעת האבטחה רחבה, ורק בודדים הגיעו. "זה היה שטיח הטורקיז הגרוע ביותר שראיתי אי פעם", נכתב בתגובות בעמוד היוטיוב הרשמי של האירוויזיון.
"יש פה אולי מסכים לצפות בזה?", שאל אותי כתב בלגי שעמד לידי. אפילו מוזיקה לא ליוותה את השטיח. "בלי טקס, בלי זוהר, מקום מכוער, ללא מעריצים, מעט עיתונאים וראיונות קצרים וטעונים", כתב מגיב אחר.
לאורך אחר הצהריים, עמדתי ליד אבי זייקנר, מייסד אתר יורומיקס, המסקר את האירוויזיון 365 ימים בשנה בעברית עבור גולשים מישראל. אתרי החובבים הבינלאומיים מחרימים? אל דאגה, ביורומיקס יש הכל ובעברית. זייקנר שאל את האמנים שאלות שמעניינות את החובבים ולאחר שתיים-שלוש שאלות הציג את עצמו מ"אתר אירוויזיון ישראלי". היה מדהים לעמוד מהצד ולראות את השינוי בשפת הגוף שלהם. רוב הנציגים נשארו לענות, אך חלקם לא הצליח להסתיר את רצונם להיעלם מהמתחם באותה השנייה.
אני ביקשתי מכל אחד מהם לעשות דבר מאוד פשוט: "העפלת לגמר", אמרתי, "אתה יושב בגרין רום, המצלמה עליך, צוות השיפוט מישראל מעניק לך 12 נקודות, איך אתה מגיב?". הרעיון לשאלה הזו צץ לי לאחר שנציג ליטא התבקש על ידי הטלוויזיה הגרמנית להראות כיצד יגיב כשיקבל 12 נקודות. "תלוי מאיזו מדינה זה יגיע", אמר להם, ויש לנו תחושה שהוא לא התכוון לסן מרינו.
כולם עשו פרצוף שמח ותנועות ניצחון עם הידיים, מי יותר באמינות ומי יותר משחק את המשחק לאחר שהבין שהשאלה הזו פחות סתמית ממה שהיא נשמעת. אחד מהם חזר אלינו לאחר מכן וביקש שיחת אוף-רקורד, ולכן לא אפרסם את שמו.
"ניסיתם להכשיל אותי?", שאל. השבנו לו שאנחנו שואלים את כל הנציגים את אותן השאלות, ללא קשר למדינה שאותה הם מייצגים. אותו אמן היה חתום על מכתב האומנים שקורא להפסקת אש. "הפסקתי לדבר על פוליטיקה וגם על המכתב", אמר. למרות שהיחצ"ן שלו ביקש לסיים את השיחה ולהמשיך הלאה, הוא המשיך לדבר איתנו ואמר: "אין לי שום דבר נגד ישראל ובוודאי שלא נגד ישראלים. אני אוהב ישראלים, וחשוב לי מאוד שתדעו את זה". ביקשנו ממנו מספר פעמים להגיד את הדברים למצלמות שלנו, אך הוא סירב. פחד. מצד אחד, אפשר להבין למה אמן שבסך הכל רוצה לשיר שלוש דקות ולהביא את המדינה שלו למקום גבוה ככל הניתן מעוניין להתרחק מהנושא הלוהט הזה כמו מאש, מצד שני, הפחד הזה מצייר תמונה שלפיה יש צד אחד שצודק, והוא לא הצד שלנו. "חמוד מצידו מה שהוא עשה", אמר לי עיתונאי זר שהיה לידינו. "עם חמידות אי אפשר לנצח בקרב", השבתי לו בטון פחות מתרשם.
כל אמן שעבר לידינו נשאל אם הוא מכיר את השיר של עדן, חלק השיבו שכן והחמיאו, אחרים שיקרו במצח נחושה: "האמת, עוד לא היה לי זמן להקשיב לשיר", זו תשובה שחזרה על עצמה מספר פעמים.
ואז הגיעו הנורווגים. הם התראיינו לעיתונאית אסטונית ואנחנו היינו הבאים בתור. היחצ"ן שלהם שאל אותנו מאיפה אנחנו ואמרנו "מישראל". הוא הנהן בראשו, וכשהם סיימו את הריאיון לאסטונית הוא אמר להם שאנחנו מישראל ולדלג עלינו, הם המשיכו לעיתונאים הבאים מספרד. כמה אנחנו אוהבים להשתמש בקלישאות כמו "דווקא היום" דברים כאלו שמתרחשים בימים כמו יום השואה, אבל כן - זו אדמת אירופה, זו אנטישמיות, וזה קרה בדיוק בזמן שעדן גולן החלה להתארגן לקראת טקס יום השואה המרגש עם הקהילה היהודית במאלמו.
זה האירוויזיון העשירי שאני מסקר, השמיני ברצף, ואירוע השטיח השישי שאני נמצא בו. מעולם לא נתקלתי באף משלחת שמדלגת על עיתונאים בגלל המדינה שממנה הם מגיעים. למרות שקראנו לעברם, הם התעלמו לחלוטין, אפילו לראש המשלחת שלהם, סטיג קארלסן, לא היה אכפת והוא פשוט עמד וצילם אותם, מזכרת קטנה מאירוע גדול.
את האירוע נטשתי באמצע כדי להשתתף בטקס יום השואה, וזייקנר שלח לי הודעה: "חתכו לי את הריאיון עם סלימאן, הזמר שמייצג את צרפת". "למה?", שאלתי, ובטח גם אתם סקרנים. "ביקשתי שיעביר מסר לקהל הישראלי ונציגיו אמרו שזו שאלה פוליטית".