חמישי, 20 במרץ 2003: טרנינג, שמיכה, עוד שמיכה, אוויר חם (הסקה), קירות

מזג האוויר בהיר ונעים בצורה יוצאת דופן. בארץ אחרת היה אפשר לקרוא לזה תחילת האביב. כאן, לעומת זאת, אין זיקה חד משמעית בין האלמנטים לבין הרצף הלינארי של עונות השנה. יום יפה מעיד, במקרה הטוב, על עצמו בלבד. הופעתו הפתאומית אינה מכילה אינפורמציה ממנה ניתן להסיק משהו אחראי על העתיד לבוא. העובדה הזו מעלה את ערכו הפוטנציאלי בשוק הימים באופן תלול (זה עשוי להיות היום היפה היחיד בחודשיים הקרובים). לפיכך, כל פעילות שאינה ניתנת למימוש באוויר הפתוח, בשכיבה על דשא או בישיבה בבית קפה - כלומר, מרבית העיסוקים המקצועיים הקיימים – נידונה להרגיש כמו בזבוז זמן משווע.

קם מוקדם ומבלה שעה בהקלטה של הצלילים שבוקעים מהקירות בדירה בה אני גר (חומרי גלם לפסקול העבודה החדשה של יסמין). זה בית ישן עם בוילר ענק, שמתגורר בחור בקיר אשר הסבתו לחדר נוסף היתה מובילה להשבחת הנכס, ומקיים שם חיי סאונד עצמאיים ובלתי צפויים של גרגורים, רטיטות והשתנקויות. באוזניות נקלטים גם רחשים מסתוריים, בלתי שמיעים לאוזן הבלתי-מזוינת ;אולי עכברים.

אחר כך ללבן, להנחות סטודנטים, שיוצרים עבודות במסגרת הקורס על שיתופי פעולה אמנותיים. רוב הקבוצות שהספקתי לראות כבר הפיקו חומרי גלם ומנסות עכשיו להכניס בהם סדר. כמה בעיות חוזרות על עצמן בכמה קבוצות. נדמה לי שזה מה שקורה: במקום להיעזר ברפסודה (דהיינו, שיתוף הפעולה) כדי לחצות את הנהר, רוב הקבוצות נושאות לעת עתה את הרפסודה על הגב.

במילים אחרות: העבודה בקבוצה מאטה את קצב ההתקדמות ואת מידת ההעזה. רעיונות מורכבים שקשה יותר לתקשר במילים, לא שורדים את הפילטר של הדיון הקולקטיבי בדרך לביצוע (דוגמה מהחיים ה"אמיתיים" לפתולוגיה הזו: הוליווד). מה שנותר חסר את העומק הסובייקטיבי, או הקסם, או הנגיעה בלא נודע, שהופכים עבודה למשהו ששווה להשקיע בו מלכתחילה. במקום להיות מפגש עשיר של משאבים אינדבדואלים (כלומר, במקום לעשות שימוש ביתרון היחיד שמצדיק עבודה בקבוצה), הם דורכים אחד לשני על האצבעות ובקושי מצליחים להתקדם. כל בחירה מועלית לדיון קבוצתי והחלטות מתקבלות מתוך קונצנזוס, תהליך שאורך זמן אינסופי ונוטה לקדם את הרעיונות שעליהם קל יותר להסכים ולאו דווקא את אלו שטובים לעבודה.

יש הרבה דרכים לתקן את הסטייה הזו. חלוקת תפקידים, האצלת סמכויות ומריבות קונסטרוקטיביות הן תרופות נגד מובנות מאליהן. הצעתי גם סדרה של שאלות שהקבוצות יכולות להפנות לעצמן. להלן מבחר:

מה הדרך הכי הגיונית לארגן את החומרים הללו? ועכשיו, מהי הדרך הכי לא הגיונית?
מה הדרך הכי אידיוטית?
הדרך הכי נקייה? והכי מלוכלכת?
הכי מנומסת?
הכי מיופייפת?
איך הייתי מארגן אותם אם הם לא היו "שלי"?
איך הייתי מארגן אותם, אם לא הייתי צריך להסביר את עצמי?
איך הייתי מארגן אותם, אם לא הייתי יודע מה היתה הכוונה המקורית?

הכוונה היא, כמובן, לא לענות על השאלות האלה באופן דידקטי, אלא להיעזר בהן כדי לנער דפוסי חשיבה ולפתוח נקודות מבט חדשות.

בצהריים, לליליאן-בייליז. Rose’s Thoughts מופיעים בערב (ביחד עם שתי קבוצות החובבים שלהן, אחת של מבוגרים ואחת של בני נוער). אני מכהן בתפקיד דו-ראשי של בייביסיטר וצלם וידאו (שילוב טוב). כצלם וידאו אני נהנה לעטות את פרצוף האני-רק-עובד-כאן שלי. כבייביסיטר, אני סובל מלחץ בחלק התחתון של עמוד השדרה. מגיע הביתה הרוס מעייפות.

במהלך הלילה, תמונה מנטלית אחת חוזרת על עצמה ולא נותנת לי מנוח. המחשבה שלי החליטה משום מה למנות בכפייתיות, פעם אחר פעם, את השכבות שמפרידות ביני לבין מזג-האוויר: טרנינג, שמיכה, עוד שמיכה, אוויר חם (הסקה), קירות. כך, שוב ושוב, עד הבוקר.