זה רעיון קצת מופרך, אבל אולי גיא לרר הוא זה שצריך להגיש את המהדורה

באמצע "מאסטר שף", בברייק לפרסומת אחת בלעדית, מופיע שלום אסייג. הוא פוסע במסדרונות בית החולים, איזה בית חולים? החשיפה היא בשלבים: בינתיים הוא מגדיר את מצבו הנפשי של מי שמגיע לטיפול: מפוחד, חשוף, עירום.

בדרך הוא מונה את מעלותיו של המרכז הרפואי, ביניהן - כך על פי התשדיר - רקורד של טיפול מסור ומוצלח בראשי ממשלה. אסייג מונה: בן גוריון, גולדה, בגין. אכן נפילים. שם בית החולים נחשף רק בסוף: הדסה שבירושלים.

אני מבטיח לשוב אל שלום אסייג ממש בעוד כמה דקות, אבל קודם כל קצת אקטואליה, או ליתר דיוק - האקטואליה שבאה כשעה וחצי לאחר תום מהדורות החדשות המרכזיות. זאת הוגשה אמש לצופי ערוץ 12 אחרי קרב הטוסטים של מאסטר שף ולצופי ערוץ 13 אחרי פרק של פקין אקספרס. רק המשפט האחרון מלמד על תנאי הפתיחה השונים: בעוד הגרסה החדשה של 13 למה שנקרא פעם "המרוץ למיליון" לא מצליחה להתרומם בטבלאות הרייטינג, הרי שריאליטי הבישול של 12 מזכיר הצלחות בניחוח הניינטיז.

זה לא רק מפני שעם ישראל אוהב לאכול הרבה יותר משהוא אוהב טיולים למיטיבי לכת, אלא משקף במידה רבה את המאפיינים של כל אחד מהזכיינים:

13 נצמדו לפורמט שעבד פעם - ולא מבינים מה השתבש. ב-12 לקחו פורמט ותיק כמעט באותה מידה, אבל חיברו אותו באופן מוצלח לעידן הרשתות החברתיות. אני יכול לדמיין את הסלון של משפחת ישראלי שבו צופים בעונה הזאת גם מי שנהנו מלראות חריימה ושקשוקה בעונות הראשונות - וגם ילדיהם שצורכים את רוב הפחמימות הווירטואליות שלהם באינסטגרם, עם גרסאות קאוור לטוסט מושלם.

נניח למנות העיקריות בערוצי הטלוויזיה ונעבור לקינוח - וכאן מי שנשאר נאמן ל-12 (ולא שלטט את דרכו לדרמה הכי גדולה של הערב: המשחק בין ריאל מדריד לבאיירן מינכן) חש כאילו הוא צופה בסופלה שנפל והתרוקן מכל האוויר החם והמתוק שמילא אותו. הכוונה היא לתכנית שאמורה להיות אקטואליה-לייט בהגשת יאיר שרקי ואברי גלעד.

השניים לקחו על עצמם מעין משימת פיוס לאומית, רק שיצא להם - אם להמשיך את הדימוי הקולינרי - בורקס-פיצה. כלומר - רעיון שעל הנייר אין מוצלח ממנו: מה טוב יותר משילוב בין שני מאכלים כה אהובים או בין שני מגישים רהוטים? אחד שמצליח לשמר מעין תום ילדותי שמביט באירועי השעה ושואל שאלות תם (שרקי) והשני - אחד מהוותיקים שבאנשי הטלוויזיה בישראל הנוהג להביע עמדות נחרצות, גם אם לא תמיד מקובלות.

אז ממש כמו בורקס פיצה, שלאחריו אתה מצטער שלא נצמדת לפורמט הגבינה הישן והטוב - זה לא עובד. הכוונות טובות, הרעיון לבנות דיאלוג בימים קשים כאלה הוא ראוי להערכה, אבל מחומרי הגלם הנכונים האלה יוצאת טלוויזיה רעה. התכנית נפתחת בריאיון עם אב שכול, הרב תמיר גרנות, אביו של חלל צה"ל סרן אמיתי צבי גרנות ז"ל. לאב יש מסר שמבקש לקרב לבבות לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות. זה נוגע ללב, אפילו אצילי, אבל מעבר לחובה של כל צופה להקשיב לאב שכול, הרי שאין בדברים כל חידוש: מאז ומעולם נתבעו הישראלים להביט ביום העצמאות בחצי המלא של הכוס. עם כל הכבוד - ויש המון ממנו - למקור המסר ואולי אף לחשיבותו, זו אנטי טלוויזיה.

אם זה לא הספיק, עוברים השניים הישר מהאייטם הראשון לדיון בשכול האזרחי, שלדעתם ראוי להעלותו לכותרות דווקא ערב יום הזיכרון. הנושא מטופל באמצעות שיחה עם שני מרואיינים מעמותת יקיר לי. כאן, עלי להודות, כבר איבדו אותי לגמרי. כמובן שהורה שאיבד ילד כואב באותה מידה בין אם יקירו מת בקרב, במחלה או בתאונת דרכים. רק שככל שאין הבדל בין האבל האישי והמשפחתי, הרי שבראייה לאומית יש הבדל עצום.

האם המדינה צריכה לסייע למשפחות שחוות משבר בעקבות טרגדיות שאירעו בנסיבות אזרחיות "רגילות"? בוודאי שכן, ככל שהיא יכולה. מצד שני, אין להשוות בין סיוע כזה לחובה לסייע למשפחת מי שמסר את נפשו על הגנתה. לא מפני שהיה אדם טוב יותר או אהוב יותר על משפחתו וחבריו, אלא מפני שנפל בשליחות ארצו.

מי שהצליח לשרוד כחצי שעה של דיון בנושאי שכול ומוות, יכול היה להתפנות לאייטם הבא באולפן, מי מאמין יותר לפייק ניוז, שמאלנים או ימניים. כלומר, האייטם המעניין הראשון בתכנית הגיע רק לאחר שאחרון הצופים כבר נטש או נרדם.

זה בלט במיוחד אמש, כי במקביל, באולפן הצינור, עשה גיא לרר יופי של טלוויזיה. גם היא עסקה באקטואליה שאינה חשיפה חדשותית, אבל אללי - איזה הבדל. לרר פתח בעדכון בענייני השעה עם הפרשן הצבאי של הערוץ, אלון בן דוד. כבר באייטם הראשון הם מצליחים לדייק, לצמצם את הדיון הביטחוני לשאלה האם להרחיב את הפעולה ברפיח או לנסות לשקם את היחסים עם ארה"ב.

משם עבר לרר לאייטם המרכזי שלו: דובר ישראלי שמתראיין ברשת זרה ומשתתק במבוכה כאשר שואלים אותו לגבי מניין הקורבנות האזרחיים ברפיח. יודע כל דובר ששתיקה גרועה מתשובה רעה, אבל הוא פשוט נאלם דום, נותר חסר מילים, בלק אאוט מוחלט שמוציא את ישראל כפושעת-מלחמה.

כבר כתבתי כאן ואף הוקעתי על כך לא מעט ברשתות על ידי מתחסדים, שלדעתי האוכלוסייה שהצמיחה מתוכה וטיפחה את חמאס, לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולהיחשב "אזרחית", כלומר תמימה וחפה מפשע. די לי בכך שחיילי צה"ל לא מעלים אזרחים על הכוונת, אבל אם יש נפגעים אזרחים בנזק היקפי שנגרם כתוצאה מפעולה שאמורה להיות ממוקדת - אני יכול לחיות עם התוצאה, בטח נוכח האלטרנטיבה.

זו אמת שנשמעת מורכבת לאוזניים זרות, אבל צריך לחזור עליה שוב ושוב עד שתיקלט, בתקווה שאולי אף תופנם: בניגוד למי ששחט תינוקות לנגד עיני הוריהם בטרם רצח גם אותם, פעולת ישראל מכוונת כלפי יעדים מוגדרים וראויים להשמדה. לפיכך האשמים אינם הרודפים, אלא הרוצחים שמתחבאים בבתי ספר ובתי חולים.

לרר לא עצר והמשיך ממה שלא עובד למה שעבד נפלא, למשל מסבירן כמו אילון לוי, שכזכור הודח מתפקידו בהתערבות אשת ראש הממשלה. הוא לא חסך במילים. "תרבות מינויים נקמנית וכושלת", אמר לרר על התרסקות ההסברה, אבל אולי אפילו מבלי משים, הוא רמז לרוחב השדרה: הסיבה שבגללה ישראל לא מצליחה לנצח במלחמה, לא רק על ההסברה, אלא גם במלחמה על שיקום עוטף עזה ועל שיקום הכלכלה היא שבמשך יותר מדי שנים מתמנים לתפקידי ביצוע קריטיים אנשים בינוניים שנדרשים לעמוד רק במבחן אחד של נאמנות למשפחה אחת.

לרר לא התעכב על הלקח אלא דהר הלאה: אל "תקלת וולט" בבאר שבע, אל הקרב הרדיופוני בין דידי הררי שעבר תחנה, לבן טיפוחיו ירון שלום ("הרון הרון") שיגיש מולו תכנית חדשה. זה במשקל נוצה ו... נחשו מה? זה מעניין, בטח מול האלטרנטיבה "החשובה" בערוץ המתחרה.

היה גם אייטם משותף לשתי התכניות - פועלו הברוך של מי שמכונה "הנסיך הירוק", אבל בעוד אצל לרר זה היה אייטם טבעי וקולח, המשך של האייטם הקודם (על ההסברה) אצל שרקי וגלעד הגיע אליו רק מי שהצליח לצלוח ים של דמעות.

רבות דובר לאחרונה על בעיות וטלטלות במחלקת האקטואליה של רשת 13, אבל דווקא צפייה במעין "מסך מפוצל" בינם לבין הנעשה במקביל באולפן של 12, גורמת לתהייה שמא אולי במקום לנסות ולהתחרות במערכת חדשות שיש לה יתרון מובנה, הם צריכים לשנות גישה: תנו ללרר להגיש את החדשות. מופרע? מופרך? אולי, אבל לאור נתוני הצפייה נדמה שאין להם מה להפסיד. שיישארו עם הטאלנטים הבודדים שכן מספקים את הסחורה ויתנו למשהו (ומישהו) שונה להפוך לחוט המקשר ביניהם.

כך או כך, את החדשות האמיתיות שאירעו ממש באותה שעה, החמיצו שני הערוצים: בני משפחות חטופים שמוכים נמרצות בידי שוטרים. ביום שבו יעמוד שוטר מאחורי כל מגיש חדשות, אולי עוד נבכה על שתיקת הכבשים של התקשורת הישראלית מול משטרה שבעידוד נמרץ של השר-עבריין הממונה, הופכת לאלימה יותר בכל יום.

הדיווח החסר הזה מחזיר אותי אל הפרסומת בכיכובו של אסייג. משהו צורם בה: לא מפני שהדסה אינו בית חולים עם היסטוריה מפוארת והווה של רופאים מומחים ומוצלחים, לא בגלל מה שהם מספרים לנו בפרסומת, אלא בגלל מה שהם מצניעים.

אסייג, לבוש באותם בגדים כמו ב"מנאייכ", מונה שמות של שלושה ראשי ממשלה שטופלו בהצלחה על ידם, אבל מחסירים שם אחד - אריאל שרון, שטופל (אם לנקוט לשון המעטה) בהצלחה פחותה. לא הייתי נדרש לכך אלמלא הם אלה שהתעקשו להציג רזומה שכולל טיפול בראשי ממשלות. הנה, מבלי שהתכוונה לכך, סיפק התשדיר להדסה גם נקודת מבט מאירת עיניים לגבי מהדורות החדשות ומשדרי האקטואליה בישראל: הבעיה היא לא במה שמספרים לנו, אלא במה שנמנעים מלהראות.