מדברים פה לא מעט על המחדל של אגף המודיעין בחיזוי ובפירוש של כוונות ארגוני הטרור, אבל אותם מבקרים ממש, בערוצי הטלוויזיה השונים, החמיצו כולם ממטר את ההפתעה שהכין להם שר הביטחון. האמת? אפילו ראש הממשלה לא ראה את זה בא. שעה קלה לפני ההצהרה לתקשורת, בסגנון חותך, כמעט מאיים, שמאפיל אפילו על החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת", היו בטוחים כולם שגלנט עומד להתבטא בעניין הגיוס.
בפרה-גיים, בערוץ שהוא האוד המוצל ממה שהיה כאן פעם "מדורת השבט", אצל רפי רשף, עסקו בשאלה בכובד ראש ניר דבורי, יאיר שרקי ושאר חברי הפאנל: צרכי הצבא מול התרגיל של ראש הממשלה (ריענון מתווה הגיוס שהציע בני גנץ לפני כשנתיים), תגובותיהם של גפני, דרעי ואפילו השר דהיום דוד אמסלם (שהאשים כי אותו החוק ממש הוא מזימה של רע"ם לחיסול היהדות, לא פחות!) שודרו שוב ושוב - ואז התייצב גלנט מול המצלמות והפך את חוק הגיוס, אם לא להערת שוליים בסוף דבריו, אזי לפחות לנושא משני.
אודה שגלנט הוא אניגמה בעיני: מדוע בנה בית שנראה כטירה מימי הביניים, מדוע הוא מדבר כאילו הוא עומד לדקור מישהו, מדוע לא החליף חולצה מאז פרוץ המלחמה, אולי לכן רווח לי כאשר אפילו הכתבים הצבאיים שאוכלים מידו לא ראו את הדרישה החד משמעית ששיגר לעבר נתניהו, מתקרבת.
לילה שקט במחלקת הדרמה
אחת הבעיות של מערכות החדשות השונות הייתה איך לתווך את הדרמה לצופים. כלומר, איך להסביר מה בדיוק קרה פה מבלי לומר דברים שאסור למתווך לומר, אלא רק לרמוז עליהם. כך למשל הוסתר מה שהוא פוטנציאל להפיכה צבאית ממש מאחורי: "מערכת הביטחון וצמרת צה"ל עומדים מאחורי דברי השר".
בהמשך הוסבר שראש הממשלה לא יכול לפטר את שר הביטחון, למרות שזה היה מפורש מאוד: "אי החלטה משמעותה החלטה בפועל" ומה יהיה מחיר ההחלטה? גם כאן נוקב השר במחיר הכבד: "יעלה בדם ובקורבנות רבים" (מיד נשוב לסוגיית הפיטורים). איך יכולה פרשנות להתעלות על טקסט מפורש שכזה, כשנדמה שבעוד רגע יחליף גלנט את תמונת הפרופיל שלו ברשתות החברתיות בזו שבה נראה נתניהו כשכף יד מדממת מונחת על פניו, כמו זו שהסעירה את הרשת לאחר מחדל ה-7 באוקטובר?
היא לא. באולפן הראשון להתארגן ולהגיב, זה של קרן מרציאנו ב-12 (בעוד אצל המתחרים ב-13 עסקו רביב דרוקר וחברי הפאנל שלו בטורים אישיים מוקלטים בענייני יום העצמאות ואיילה חסון בכאן 11 שידרה ריאיון בנושאי אנטישמיות בעולם), נעשה ניסיון לנהל דיון מאוזן, אבל גם משה קלוגהפט, שהוזמן להציג את עמדת הימין (בעד מהלך צבאי מכריע), הוכיח שכמו שאוהבים לומר פה: "זה לא עניין של ימין ושמאל", עת רמז שגם מי שרוצה לשטח את עזה עד יודבר אחרון מחבלי חמאס וגם מי שחושב שצריך לבלוע את הצפרדע החמאסית עד לסיבוב הבא, כדי להביא לשחרור החטופים, מבין שנתניהו פשוט לא מסוגל לספק את הסחורה - לא לאלה וגם לא לאלה.
למה בעצם אי אפשר לפטר את גלנט?
ממשיכים במשחק "כן, לא, שחור, לבן" שבמסגרתו מה שחשוב בדברים הוא מה שלא נאמר מפורשות. כולם בדעה שנתניהו לא יכול לפטר את גלנט, אבל רק דני קושמרו, שהמלחמה עשתה אך טוב ליכולתו לומר דברים נחרצים אפילו מהכיסא המאוזן לכאורה של המגיש, רומז לשמו של הילד, גם אם לא נוקב בו ממש.
הוא מזכיר לכולם איך נגמר הניסיון הקודם של נתניהו לפטר את גלנט. ברשותכם ננסח כאן מחדש את מה שאמר קושמרו בין השורות: אם שני מיליון מפגינים יחליטו לחסום את איילון, אזי אפילו המשטרה האלימה של בן גביר לא תצליח למנוע מהם לשתק את המדינה על כל מוסדותיה. בשולי הדברים, תרתי משמע, רק שני אנשים בפאנל המכובד של חדשות 12 הזכירו את החטופים: הראשון היה ניר דבורי והשני האלוף במיל' עמוס ידלין.
גם כאן מה שלא נאמר מהדהד: משפחות חטופים אהובות, אתן ויקיריכן אינן אלא כלי משחק, הן בידי קומץ תומכי נתניהו, שעולבים בכם כאילו הייתם הפושעים ולא הקורבנות, והן בידי מי שמבקשים להדיח אותו בכל מחיר - ומצאו פתאום סיבה בוערת יותר. העובדה שיקיריכם נמקים בשבי אויב אכזר, אינה מעלה או מורידה לא לאלה ואף לא לאלה.
גלנט בוגד. כפיים!
אחרי כשעה של צפייה, הייתי כבר מותש מלאמץ את אוזניי כדי לשמוע את הנאמר ובעיקר את מה שאפילו לא נלחש, ולהתייחס למהדורת החדשות שלי כאל קורס לתורת הנסתר. לכן עברתי אל המקום שבו נאמרים דברים מפורשים, בלי להידרש לדקויות (ע"ע יאיר שרקי, שאמר משפט מדהים אצל רפי רשף, בנוגע למטרות המלחמה של נתניהו: "אני לא רומז כלום, אבל מוזר מאוד שהלחימה התחדשה בדיוק עם החזרה מפגרת הכנסת". מעניין מה הוא היה אומר אילו רצה לרמוז). הכוונה היא לתוכנית הדגל של ערוץ 14, "הפטריוטים".
גם מי שמתקומם מול הנאמר בה, לא יכול שלא להכיר בכך שמדובר במוצר טלוויזיוני משובח. לא פחות. בנוף של אקטואליה ממלכתית, הפאנל של הפטריוטים הוא פשוט ארץ-לעולם-לא של תומכי נתניהו. לכאורה מדובר בפאנל, למעשה זהו מופע יחיד של ינון מגל: חובש את כובע "הניצחון המוחלט", מלהיט את זה, מהסה את זה, מושך בלשונו את האחר ובעיקר - נושא מונולוג בכל רגע נתון, כאשר שאר משתתפי הפאנל הם לכל היותר נערי מקהלה.
זה לא ערוץ ימין, שבו למשל אפשר לבקר את ראש הממשלה על כך שהשוחד המכונה "סיוע הומניטרי" ("מי שמחלק את האוכל, הוא ישלוט בעזה" קובע בצדק עמוס ידלין בערוץ 12) הוא הגרסה החדשה של מזוודות הכסף, כלומר כלי לשימור שלטון חמאס בעודו מדבר גבוהה על חיסולו (ברוח הביקורת שהשמיעו מימין שרים כברקת, סופר ואחרים בישיבת הממשלה). זה ערוץ שנועד לרצות צופה אחד בלבד (ורעייתו) - ואם מתפלקת למישהו מילה שעלולה להתפרש בטעות כביקורת, מגל כבר יקרא אותו לסדר.
זה לא היה ערב קל עבור משתתפי הפאנל, שאולי חשים איך הקרקע רועדת מתחת לרגלי מי שהוא סיבת הקיום היחידה של הערוץ (חבל, הנוף התקשורתי בישראל משווע לערוץ ימין אמין), אולי משום כך השמיע יותם זמרי, איש רהוט בדרך כלל, משפט כמו: "יואב גלנט בגד היום בחיילים שלו", זכה למחיאות כפיים סוערות וסלל בכך את הדרך לתזה לפיה חיילי צה"ל ("מדרגת אלוף ומטה!" פסק מגל) הם ביביסטים מושבעים, בעוד מפקדיו שבויים בקונספציה.
האירוניה לא גרה כאן יותר
איך הם יודעים? הם מקבלים מסרונים ותמונות, שזו אינדיקציה ל... מה בדיוק, כלומר מלבד לכך שחיילים שמחזיקים בדעות דומות (לגיטימי לגמרי כמובן) שולחים להם הודעות ותמונות? מי שמנסה לרמוז שיש גם חיילים שחושבים אחרת, הוא ערן חרמוני. ערן מי? אתם שואלים - ובכן, האיש היה פעם מזכ"ל מפלגת העבודה, אבל אמש שימש כשמאלני המחמד של הפאנל שמתקשה להביא שמאלנים מהאיי-ליסט לאולפן.
חרמוני מושתק מיד, תובעים ממנו להראות מסרונים הפוכים (אני לא יודע איזה מסרונים מקבל חרמוני. מאחר שגם אני מקבל מסרונים, אעיד ממקור ראשון שלא מדובר בחיילים שמאשימים את שר הביטחון בבגידה, בעודם מכסים את פניהם בדגל, כתמונה שמציג ינון מגל - אלא בחיילי מילואים שעשו כבר 90 או 120 ימים, נקראו בצו 8 לעוד 60 ימים ומספרים לי שלפעם השלישית כבר לא יגיעו).
בעוד חרמוני נדרש לספק הוכחה לכך שיש חיילים שאינם נשבעים אמונים בכל בוקר לבנימין נתניהו ונציגו ינון מגל, הרי שכאשר הוא קובע שעם כל הכבוד לדיבורים על סרבנות, ב-7 באוקטובר התייצבו כולם, פוסק איתמר פליישמן: "הייתה סרבנות גם ב-7 באוקטובר". האמנם? היכן? איש כמובן אינו שואל.
עלי להודות שהרגשתי כמו צופה בסרט אימה משובח: מצד אחד הידיים מליטות על הפנים נוכח המראות הקשים, מצד שני מוכרחים להציץ ברווח שבין האצבעות. אלא שדווקא אז, משהחלטתי שאני מוכן לספוג עוד קצת מהפטריוטים, הכריז ינון מגל על ראש הממשלה: "יש מנהיג!" והעביר את רשות הדיבור אל עירית לינור, שהאשימה את שר הביטחון - כמו כל השמאל - שהוא: "מאמין במשיחי שקר". נשבע לכם שהדברים נאמרו.
רציתי להמשיך ולשמוע את ההקשר, אבל קול הנפילה של האירוניה, שבדיוק קפצה מהמרפסת שלי, החריש את קול הטלוויזיה.