לפני 38 שנה, ב-31 באוגוסט 1986, הם עמדו על הבמה הגדולה בפארק הירקון, סיימו את סיבוב הפריצה העצום שלהם בהקפת ניצחון שמחה לעיני עשרות אלפים - וביום חמישי האחרון הם סגרו מעגל. חמשת חברי משינה, להקת הרוק הכי גדולה שהיתה פה אי פעם, נתנו ב"זאפה פארק גני יהושע" מופע גרסאות כיסוי לשירים עליהם גדלו בשנות השבעים, מאריק איינשטיין עד זוהר ארגוב, משלום חנוך עד רמי פורטיס, מאושיק לוי עד מתי כספי. הלהקה ששינתה את הרוק הישראלי, שהביאה אותו מהמועדונים של תל אביב לפארק, עם צליל וקצב חדשים שנוצרו מחדש עבור ילדי שנות השמונים, חזרה אחורה אל בורות המים שלה. ובהדרן, כשיובל בנאי שר את "מרוב אהבה שותק" של אבא יוסי, עם חיוך קטן של אושר, אי אפשר היה שלא להיזכר באלבום ומופע גרסאות הכיסוי שהקדיש לשיריו ולהבין, שכמו ששרה קרן פלס, בסוף כולם רוצים לחזור הביתה, בטח שבזמן מלחמה.
השאלה הגדולה בבסיס המופע הזה הייתה למה. למה שמשינה יבצעו את "שש עשרה מלאו לנער" ו"צליל מכוון", אולי שני השירים הכי שחוקים בתולדות הקריוקי בישראל? למה להם להתמודד עם עמודי תווך שקשה להזיז כמו "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר" ו"הולך בטל"? בנאי הסביר שבגלל המלחמה, קשה להם לנגן את השירים של משינה ולשמח את הקהל, שאמש, לפני ההדרן, התחיל לשיר ספונטנית את ה"אוו אוו" של "רכבת לילה לקהיר", ונענה שהופעות הלהקה הרגילות יתחדשו בספטמבר. אפשר להבין את משינה, שברגע הזה בזמן מרגישים יותר נוח עם "ברוש" ו"יו יה" מאשר עם "אין מקום אחר". ואפשר גם לחשוב שאם יש למופע הזה כיוון מסחרי, הרי שההצלחה הפנומנלית של "זהו זה" ושל ענף הקאברים בכלל עושה להם חשק. בישראל, כידוע, הנוסטלגיה היא הסחורה החמה ביותר, ואם כבר נוסטלגיה, אז עד הסוף, ל"תמוז" ו"כוורת", שכבר לא יתאחדו לעולם.
זה גם היה ערב מאוד אישי. משינה הם הלהקה של ילדותי, של הדור שלי. כשהם התחילו הייתי בן תשע. כשהם התפרקו בפעם הראשונה, בן תשע עשרה. מילולית, גדלתי עליהם. במידה רבה הם אחראים (יחד עם כוורת) לבריאת העולם המוזיקלית שלי. לראות אותם אמש מגיעים לשיאי רגש נפלאים כמו "הלילה הוא שירים", "בלדה לנאיבית" ו"לא דיברנו עוד על אהבה" היה מרומם נפש. ב"הלילה הוא שירים", השיר שאני הכי אוהב בעולם, שפונק באקורדיון של אבנר חודורוב, ממש דמעתי. ב"לילות שקטים", הברקה מבחינתם עם כל השש דקות שלו, קמתי לרקוד. ב"חוזה לך ברח", "הבלדה על חדווה ושלומיק" ו"שיר אהבה בדואי" הגיע אישור מחודש למה שהיה נכון תמיד במשינה, שהשירה של בנאי מרגשת במיוחד, כשהיא פוגשת טקסטים עם יסודות של זרות וניכור, בריחה וחיפוש. וכמו כל הקהל נסחפתי עם הכאב הכיפי של "אלינור", אחרי הסיפור של בנאי על הפגישה עם ברכה, קסטה של זוהר ארגוב ויין פטישים בצבא.
ובלי המצב ובלי פוליטיקה הרי אי אפשר. בכל זאת רוקנ'רול. "אף אחד לא ייקח מאיתנו את התקווה, אנחנו לא ניתן שייקחו מאיתנו את התקווה", אמר בנאי לפני "אני ואתה", בנאום שבו השווה את ההווה למלחמת יום הכיפורים. "אני לא מאמין לפוליטיקאים שעל המסך", הוסיף לפני "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי", קלאסיקת פאנק שיחד עם חגיגות "פלונטר" של פורטיס פתאום זכתה פה לאביב מחודש. ומהפה של בנאי, גם "איך זה שכוכב" של זך וכספי פתאום מקבל משמעות רוקנ'רולית שצורבת את הלב וממלאת אותו בו זמנית, באחד מרגעי הקסם של המופע.
מוזיקלית, אי אפשר שלא להצדיע למשינה. נכון, הם לא עיבדו מחדש את מרבית השירים, וניסו להיצמד למקורות, תוך כדי שהם נותנים מהתבלינים המשינאיים. ונכון, שלא כל הביצועים היו מעולים, אבל המופע הזה הוא הישג, לאור האתגר האדיר שלקחו על עצמם.
לבחור את מיטב הקלאסיקות של מיטב המוזיקאים, הנגנים והמעבדים מפעם ולנסות לשחזר אותם, גם מבחינת הצליל וגם מבחינת הביצוע, זו משימה קשה אפילו לנגנים נהדרים כמוהם. קחו למשל את שלומי ברכה, גיטריסט מצוין, שצריך היה להישמע בערב אחד כמו כל הקלפטרים, הסנדרסונים, היהודה עדרים והחיים רומנוז של הסבנטיז כשהם בשיאם, כשכל שיר עם סאונד גיטרה שונה ואפקטים שונים על הצליל, משימה לא קלה בכלל, שהוא עמד בה בגבורה.
המופע הזה הוא חד קרן. אף להקה ישראלית, בטח שלא בגודל של משינה, לא תעלה פתאום מול 1,800 מעריצים שגדלו על "רני בפריז" ותיתן להם כמעט שעתיים של "סן פרנסיסקו על המים". קשה לדמיין את תיסלם העכשווית מנגנת פתאום מופע מחווה ללהקות הצבאיות. עם משינה זה עובד. כי הם כבר עשו הכל וראו הכל והיו בכל הסרטים של הרוקנרול, ועכשיו, בגיל 60 פלוס מינוס, יש להם את החופש והיכולת לעשות מה שהם רוצים, כולל לסיים עם נימה אופטימית ב"ערב של יום בהיר" ולשמר את גחלת התקווה.