ב-14 במאי 1950 ספגה נבחרת הכדורגל של הונגריה הפסד 5:3 מול אוסטריה. כשישה שבועות לאחר מכן יצא לדרך הגביע העולמי בברזיל. מפעל הנבחרות, שעתיד היה להפוך במרוצת השנים לגדול והחשוב ביותר בעולם הספורט הקבוצתי, חודש ב-1950 אחרי 12 שנות הפסקה ושתי מהדורות שבוטלו כתוצאה ממלחמת העולם השנייה.
הונגריה לא התייצבה לאותו גביע עולמי. המדינה עדיין הייתה בשלבי התאוששות מהמלחמה האיומה, שגבתה את חייהם של כ-65 מיליון בני אדם ברחבי העולם, והשלטון הקומוניסטי-סטליניסטי בראשות הרודן מתיאש ראקושי החליט כי אין מספיק כסף לשלוח את הכוכבים הצעירים של ה"מגיארס" (הכינוי של העם ההונגרי) למסע אל הצד השני של העולם רק בשביל לשחק כדורגל. בדיעבד, זו התבררה כטעות גדולה.
גם מערב גרמניה לא נטלה חלק באותו גביע עולמי בברזיל, האחרון שהנבחרת הגרמנית על גלגוליה השונים (מפורקת או מאוחדת) פספסה עד היום. בניגוד להונגריה, במערב גרמניה הכסף דווקא לא היווה בעיה ובמדינה התחולל באותן שנים שגשוג מדהים, "הנס הכלכלי" כפי שהוא כונה. אולם הדי המלחמה עדיין נותרו והשעייתן של נבחרות מערב גרמניה ומזרח גרמניה על ידי פיפ"א טרם הוסרה, כך שהן כלל לא הורשו להשתתף אפילו במוקדמות.
לרכישת הספר "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים" לחצו כאן>>
ארבע שנים חלפו מאותו קיץ שפתח את שנות החמישים ועד ל-4 ביולי 1954, היום בו נערך גמר הגביע העולמי הבא, בברן, שוויץ. לאורך התקופה הזו קיימה נבחרת הונגריה 31 משחקים ולא הפסידה אפילו באחד מתוכם, כולל זכייה מרשימה במדליית הזהב האולימפית ב-1952. ברוב המכריע של אותם משחקים הונגריה לא רק ניצחה, אלא דרסה, רמסה והביסה את יריבותיה. הנבחרת ההיא זכתה לכינוי ה"מג'יק מגיארס" ובהובלת פרנץ פושקאש האגדי נחשבה כבר בזמן אמת לאחת מנבחרות הכדורגל הטובות אי פעם, אם לא הטובה שבהן.
מערב גרמניה לעומת זאת, העבירה את ארבע השנים המדוברות בליקוק הפצעים, התנצלות והתרפסות בפני העולם, בנייה מחודשת של האומה וניסיונות להתרחק עד כמה שניתן מהעבר הנאצי האפל וכל זאת, בעודה תחת שליטה מוחלטת ופיקוח צמוד של מדינות המערב, שניסו למנוע ממנה להתחזק מחדש יתר על המידה. כתוצאה מכל ההגבלות הללו, נבחרת הכדורגל של מערב גרמניה, גם אם הייתה לא רעה, התקשתה להפוך לאחת מאריות היבשת. מעטים בעולם הכדורגל חשבו להמר לפני הגביע העולמי של 1954 נגד זכייה של הונגריה, ומעטים עוד פחות האמינו בכוחם של המערב-גרמנים להניף את התואר היוקרתי בפעם הראשונה בתולדותיהם.
התחושות הללו התחזקו מספר ימים אחרי פתיחת המונדיאל. שתי הנבחרות שובצו יחד לבית מספר 2 ופתחו אותו ברגל ימין - מערב גרמניה עם 1:4 מפתיע על טורקיה החזקה והונגריה עם 0:9 מהדהד מול דרום קוריאה. במשחק הבא שלהן הן פגשו זו את זו, בפעם הראשונה וממש לא האחרונה בגביע העולמי הזה. המאמן המערב-גרמני, ספ הרברגר, פעיל במפלגה הנאצית בעברו ומאמן הנבחרת בימי היטלר, הצליח להוכיח כי הוא שינה את עמדותיו וקיבל מחדש את המושכות על הנבחרת כאשר זו שבה לפעילות ב-1950, אחרי שמונה שנים של הפסקה. בעקבות הניצחון המוחץ על טורקיה ידע הרברגר שאפילו הפסד צפוי מול ההונגרים המאיימים והבלתי ניתנים להכנעה (לכאורה) לא יהווה את סוף הסיפור בטורניר עבור נבחרתו, אלא ישלח אותה למשחק נוסף ומכריע מול הטורקים, בהתאם לשיטה שהייתה נהוגה.
לכן בחר הרברגר להעניק נגד הונגריה מנוחה כמעט לכל השחקנים המובילים שלו, במטרה לקבל אותם רעננים לקרב על כל הקופה. זה עלה לו ביוקר. הונגריה רקדה על כר הדשא, החלוץ האימתני שנדור קוצ'יש כבש רביעייה ובתום 90 דקות לוח התוצאות הראה 3:8 משפיל לטובת ההונגרים, הפסד שהיה ונותר אחד הגדולים בתולדות הנבחרת הגרמנית. ב-72 השעות שחלפו בין התבוסה הזו לבין המשחק הבא קיבל הרברגר עשרות מכתבי נאצה מהמולדת. את חלקם אפילו מקריא במלואם השחקן המגלם אותו בהנס של ברן, פטר פרנקי. כינו אותו בוגד, דרשו שיתפטר בו במקום ויתלה את עצמו מעץ ומה לא, אבל הרברגר ידע מה הוא עושה ובמפגש החוזר מול טורקיה ניצחה מערב גרמניה 2:7 ענק, בדרכה לשלב הבא.
ברבע הגמר גברו הגרמנים על יוגוסלביה ובחצי הגמר הם מחצו את אוסטריה בתוצאה 1:6. במקביל, הונגריה המשיכה לשייט עם 2:4 גם על ברזיל וגם על אורוגוואי, שתי פיינליסטיות הגביע העולמי הקודם. ההונגרים הראו לעולם מה כנראה היה קורה לו ניתנה להם האפשרות להשתתף בגביע העולמי ארבע שנים קודם לכן, ולגמר של 1954 הם התייצבו כפייבוריטים ברורים. כל מה שנותר הוא לנפנף מהדרך פעם נוספת את מערב גרמניה ולהניף את הגביע.
פתיחת הגמר אכן התנהלה בהתאם לציפיות והונגריה, שעד לאותו רגע כבשה 25 שערים בארבעה משחקים בטורניר, עלתה ל-0:2 כבר בדקה השמינית ונראתה בדרך הבטוחה לעוד טיול ולזכייה היסטורית וצפויה. אלא שלפתע משהו השתנה. מזג האוויר הסוער והמבול שסירב לעצור היטיבו עם מערב גרמניה. בניגוד להונגרים, שחקני ה"מאנשאפט" עלו למשחק עם נעלי פקקים שהיו מותאמות למגרש בוצי, תוצרת ההמצאה המבריקה של אדי דסלר, האיש ו"אדידס", שדמותו אף מפציעה לרגע קט בהנס של ברן. הם היו קלילים יותר על כר הדשא ומהר מאוד כבשו פעמיים בעצמם ואיזנו את המשחק.
את השער השני של מערב גרמניה הבקיע הלמוט ראן. הוא החל את הטורניר כשחקן ספסל ולא שותף (הייאוש של ראן, שכמעט נוטש את הנבחרת, מוצג בהרחבה בסרט), עד שהרברגר והקפטן פריץ ואלטר זיהו בו משהו והוא הוזנק להרכב הפותח. אחרי השוויון של ראן הדרמה נמשכה ואף נבחרת לא מצאה שוב את הרשת במשך דקות ארוכות, עד שבדקה ה-84 הכדור הגיע שוב לרגליו של החלוץ הימני. ראן עשה הטעיה אחת, נותר חופשי לרגע ושלח בעיטה שטוחה ומדויקת, פנימה. "הנס של ברן" נולד.
הונגריה תקפה בחמת זעם בדקות המעטות שנותרו, ופושקאש אף חשב לרגע שהוא מצליח לקבוע שוויון נוסף, אך השער שלו נפסל בטענת נבדל, השריקה האחרונה נשמעה ומערב גרמניה זכתה בגביע העולמי, כנגד כל הסיכויים וכל ההיגיון. ואם זה נשמע כמו סרט ספורט ונראה כמו סרט ספורט, הרי שאין ברירה לעשות על זה סרט ספורט. ולמרות זאת, חלפו כמעט חמישה עשורים עד שהבמאי הגרמני זונקה וורטמן הרים את הכפפה.
בנישואיה של מריה בראון הפנטסטי של ריינר ורנר פאסבינדר מ-1979, הבמאי הגרמני מציג את גמר הגביע העולמי של 1954 ברקע, כשידור רדיו, בדיוק בזמן לסוף הטראגי של הסרט. עבורו, הרגע בו האומה הגרמנית הרימה מחדש את ראשה חייב לבוא במקביל להרס ולמוות של כל מה שהיה עד אז, של העבר האפל. על מנת לעסוק במשחק המיתולוגי בנימה קלילה ונעימה יותר, גם גרמניה וגם העולם כולו נזקקו לעוד לא מעט שנים. דור שלם ונפילת חומה חלפו מהסרט של פאסבינדר ועד לזה של וורטמן. כי בסופו של דבר, לצד ההתרגשות וההזדהות שבונה הנס של ברן עם הנבחרת המערב-גרמנית ועם מתיאס, הילד שמלווה את הנבחרת ועומד בלב הסרט, הרי שמדובר ביצירה שגם עוסקת באביו של מתיאס, ריכארד, חייל נאצי לשעבר, שמוצג בסרט כאדם אנושי, כזה שסבל בעצמו בשבי הרוסי וכעת שב למציאות, מנסה להסתגל ולהשתלב אחרי שנים ארוכות של היעדרות, לומד להכיר שוב את משפחתו ואת "העולם החדש", סובל כמו כולם מבירוקרטיה מתסכלת ועוד.
לעומת כמות הסרטים שעסקו במלחמת העולם השנייה, הכמות של אלו שהתמקדו בשנים שאחרי המלחמה זעומה. מתוך אלו, הנטייה כמעט תמיד הייתה להציג את הצד המנצח. נדיר לראות את סבלו הפוסט-טראומתי של חייל הוורמאכט, אבל בעדינות הנכונה ובעזרת הסיטואציות שהוא בונה בסרט, וורטמן מצליח לעשות בדיוק את זה ועל אף הנושא, הוא הופך את חוויית הצפייה לנוחה מאוד, יש שיאמרו נוחה מדי. בניסיונו להישמר מהזדהות מוגזמת עם ריכארד הכניס וורטמן לסרט את דמותו של ברונו, האח הבכור במשפחה, קומוניסט ששונא את גרמניה הנאצית לתוכה נולד, תוקף את האב על פעולותיו בימי המלחמה ולבסוף מחליט לנטוש ולעבור למזרח גרמניה. בעזרת ברונו מראה הסרט כי מערב גרמניה נחושה להתקדם ולהשתנות. בעזרת הנס של ברן זה גם מצליח.
כמו מתיאס בסרט, גם אביו של וורטמן היה כורה פחם, ואילו הוא עצמו נמשך לכדורגל ואפילו שיחק כמה שנים בליגה השנייה בגרמניה, עד שהחליט לפנות לעולם הקולנוע. הנס של ברן אולי מספר בקו עלילה אחד שלו סיפור לאומי על הגביע העולמי, אך דרך הקשר הנבנה בין מתיאס בן ה-11 לאביו שיצא למלחמה ונפל בשבי עוד לפני שמתיאס נולד, כך שהוא מעולם לא הכיר אותו, וורטמן גם מביא את סיפורו האישי במידת מה. אגב, השחקנים המגלמים את מתיאס וריכארד, לואיס קלארמות' ופיטר לומאייר, הם באמת אב ובן, כך שלא פלא שהחיבור ביניהם נראה טבעי.
מיליוני גרמנים נהרו לאולמות הקולנוע ב-2003 על מנת לצפות בהנס של ברן. ברחבי העולם הוא אומנם פחות מוכר (הוא אפילו לא הוקרן בישראל), אך במדינתו זכה להצלחה גדולה, כולל זכייה בתואר "סרט השנה" בטקס הפרסים של הקולנוע הגרמני. בדומה לנס עצמו, שנתן דחיפה לאומית חשובה במסגרת ניסיונות ההתגברות על ההרס והחורבן שהותירה המלחמה, גם הסרט של וורטמן מילא את הגרמנים בתחושות נוסטלגיות חיוביות על הימים ההם ובמקביל, עורר דיון נרחב על חטאי העבר של האומה הגרמנית והצורך שלה להתמודד עמם. מעניין לראות שהנס של ברן נעשה בדיוק באותה שנה בה יצא גם להתראות, לנין, שובר הקופות שעוסק אף הוא בהתמודדות עם שינוי קיצוני בגרמניה.
בעוד ריכארד מנסה להסתגל למערב גרמניה המתירנית והמשוחררת, שאיננה המדינה הממושמעת והנאצית ממנה יצא לקרב למעלה מעשור קודם לכן, הרי שלהתראות, לנין מציג את הקושי של אישה מבוגרת בעת נפילת החומה, וההתחברות של מזרח גרמניה הממושמעת אף היא אל המערב. הטלטלות שהמדינה עברה לאורך המאה ה-20 השפיעו על כל הגרמנים בדרך זו או אחרת, וכל דור הגיב אליהן באופן שונה. עבור וורטמן, יליד 1959, הנס של ברן הוא מיתוס עליו גדל ואשר דרכו למד להיות גאה בהיותו גרמני. זה ניכר בכל סצנה בסרט, בין אם היא ביקורתית יותר ובין אם היא סלחנית ומשועשעת, כמו עלילת המשנה על העיתונאי אקרמן ורעייתו הטרייה אנט, שיוצאים לשוויץ לסקר את הטורניר.
הדמות של אנט, כמו גם אלו של מתיאס ושל הלמוט ראן, המהווה עבור מתיאס דמות אב, מתעצמות במהלך הנס של ברן. אשת העיתונאי הופכת מבורה לחלוטין בכדורגל לכזו שלא רק מעודדת את הנבחרת המערב-גרמנית, אלא גם מבינה את המשחק ואת הקונפליקטים והיופי שבו. בעזרת ההבנה הזו היא מצליחה לחזק את הקשר שלה עם בעלה. ראן מתחיל כאמור כשחקן ספסל ומתגלה לבסוף כגיבור הבלתי צפוי, בדיוק האיש שגרמניה הייתה זקוקה לו, אף שתחילה היא כלל לא שמה לב לכך.
מתיאס לומד להכיר את אביו האמיתי ובעזרתו (ותחילה באשמתו), הופך במהרה מילד לגבר. בזכות ריכארד הוא "מוצא את מקומו", תרתי משמע, כאשר הוא מבין מה התפקיד הנכון שלו על מגרש הכדורגל והיכן הוא יכול לתרום מיכולותיו. לבסוף מתיאס גם יוצא עם אביו למסע של השלמה ביניהם, בדרכם לגמר בברן. תחילה הוא עוד מנסה לברוח ולהגיע לברן בעצמו, אך במהרה מגלה כי איננו מסוגל לכך. הוא זקוק לאביו לשם הגשמת ייעודו - לעמוד לצד הלמוט ראן במשחק הגמר ולתת לו את הדחיפה לה הוא זקוק על מנת להשיג את הנס הגדול.
כחודשיים לפני יציאת הנס של ברן לאקרנים הזמין וורטמן את מאמן נבחרת גרמניה באותה עת, כדורגלן העבר רודי פלר, לצפייה מוקדמת ומיוחדת בסרט. פלר, שגם הוא נולד שנים ספורות לאחר הנס והתחנך עליו, התלהב עד מאוד והשניים סיכמו שהם יעשו כל מאמץ אפשרי על מנת להביא להקרנת הבכורה החגיגית את ראן. הם לא ידעו שממש באותם רגעים בהם הם צופים יחד בסרט, ראן הלך לעולמו בגיל 73.
את הסרט שלו מסיים וורטמן עם המשפט "ה-11 של ברן מעולם לא שיחקו שוב יחד". הם היו חד-פעמיים, מיתוס שנוצר כנגד כל הסיכויים ושההילה שלו חיזקה את גרמניה גם עשרות שנים אחרי שהתרחש. הם נותרו בלתי מושגים ולכן, גם אם עצוב, היה זה אך סמלי שראן לא זכה לראות את הסרט שהנציח והאדיר אותו. הוא נותר מיתוס.
הכתבה היא הפרק על "הנס של ברן" מתוך הספר של חוקר סרטי הספורט עידן ויניצקי, "מהמגרש למסך: סרטי הספורט הגדולים של הקולנוע המודרני". הספר מציג 50 סרטי ספורט אהובים ומקדיש לכל אחד מהם מספר עמודים, המתארים את הרקע, היוצרים והסיבות שהופכות את הסרט למהנה וזכור. ברגע שתצללו לקריאה, תרוצו לצפות בסרטים ותראו אותם באור אחר לחלוטין.