נתחיל לשם שינוי מהשורה התחתונה: ההצגה "סוניה" של תיאטרון חיפה כיפית מאוד. שעה ועשרים דקות של מוזיקה טובה, משחק משובח, כמה דיאלוגים מרגשים ולא מעט קריצות אקטואליות מתחכמות, אך בלתי מזיקות ברובן. לא מדובר בתיאטרון מורכב או עמוק במיוחד, אבל דווקא בתקופה כזאת כבדה ומייאשת במדינה, מחזמר חביב עם ניחוחות נוסטלגיים של ארץ ישראל הישנה והטובה זה לפעמים בדיוק מה שאנחנו צריכים.
זה לא אומר שהכל טוב במחזה, רחוק מכך, אבל עוד לפני שנתעסק בביקורת הבונה כדאי כן לעצור ולהוריד את הכובע בפני כוכבת ההצגה - מיקי קם, אולי האישה הכי אנדרייטד בתעשיית הבידור המקומית. אם מיקי קם הייתה נולדת בארצות הברית, היה לה כבר מזמן כוכב בשדרות הוליווד. אבל מיקי קם לא נולדה בקליפורניה או ניו יורק, היא נולדה בקיבוץ מנרה, יישוב שעד לפני כמה חודשים היה בצפון מדינת ישראל, ומאז הפקרתו על ידי הממשלה עתידו לא ברור.
בכל מקרה, ההפסד של הוליווד הוא הרווח שלנו. מיקי קם כיכבה בסרטי קולנוע, בסדרות טלוויזיה, במחזות זמר, בדרמות, בקומדיות - אבל תמיד נשארה צנועה. אף יחצ"ן לא דחף אותה לקבל את התואר "הגברת הראשונה של מחזות הזמר בישראל", ואולי בגלל זה כל פעם מחדש לראות אותה על הבמה זו הפתעה מרגשת מחדש. מעולם לא היה לה להיט ענק בפלייליסט של גלגלצ, אבל זה לא אומר שהיא לא אחת הזמרות המרגשות בארץ.
הפרוטוקול מחייב שאקרא לה "קם", אבל הלב רוצה לקרוא לה "מיקי". מעולם לא פגשתי אותה אבל אני לא חש בדיסטנס ממנה, ואולי זאת גם הסיבה שכל כך מוזר לי לכתוב ביקורת עליה. קטונתי. בסוף אני הילד שגדל עליה ב"רחוב סומסום". אולי זאת הסיבה שמבחינתי היא תמיד תהיה פשוט מיקי. לשמחתי, מיקי קם רחוקה מלהיות הבעיה במחזמר. תפקידה כסוניה פרס המבוגרת, שמסתכלת אחורה על חייה הזוגיים עם שמעון פרס, הוא הטוב במחזה. מיקי שרה מצויין, משחקת מצויין, ובאופן כללי נראה שהתפקיד נכתב בדיוק למידותיה הגדולות.
המחזמר הוא כאמור כיף מאוד. תזמורת המהפכה שיושבת על הבמה שווה לבדה את מחיר הכרטיס, והמוזיקה שיצרו שחר שמאי (מחזה ופזמונים) וגיא פרטי (לחנים) עומדת בקריטריונים המחמירים של מחזות זמר שאנחנו מכירים מהעולם. השירים קליטים, נהירים ורובים עומדים בפני עצמם גם מחוץ לקונטקסט של המחזה.
שלושה שחקנים בלבד עמדו לרשותו של הבמאי עידו רוזנברג. ליתר דיוק שלושה שחקנים שמגלמים שתי דמויות. ובכל זאת הסיפור לרגע לא מרגיש דל, והבמה מרגישה עשירה ומלאה גם אם היא מבוססת על ברובה על דיאלוגים של שתי דמויות. על כך מגיעות מחמאות גם לשני טור, מעצבת התפאורה. לצדה של מיקי קם מככבת ספיר באומוול בתור סוניה פרס הצעירה, וזוהר בדש המצוין בתפקיד של שמעון פרס. דווקא ההצטיינות הזאת מדגישה את הבעיה העיקרית של המחזמר.
הרעיון לעשות יצירה סביב חייה של סוניה פרס הוא חיובי על הנייר, גם אם מתעלמים מהאירוניה שטמונה בעובדה שסוניה פרס התפרסמה בחייה בצניעותה ובהתרחקות שלה ממרכז הבמה. גם הבחירה להתייחס אל שמעון פרס כדמות משנית מהדהדת בצורה משעשעת את תפיסתו הציבורית כלוזר נצחי, האיש שתמיד מגיע במקום השני. הפעם הוא דמות משנית אפילו לאשתו. אלא שמרוב רעיונות טובים ויצירתיים שכחו ב"סוניה" שני דברים די חשובים: אותנטיות ורגש.
שני הדברים שלובים זה בזה, בטח כשהקהל שצופה בהצגה הם ישראלים מבוגרים שמכירים את הדמויות הפועלות ואת פועלן. שמעון פרס מוצג בהצגה כפוליטיקאי וורקוהוליק, כזה שמזניח את אשתו האוהבת ומפר את ההבטחות שלו בגלל אהבתו למדינה ולתפקיד. המחזה הרבה יותר סלחן לאותם דברים שהוא עשה מטעם "אהבתו למדינה", הדברים שהעניקו לו את הכינוי "חתרן בלתי נלאה" מצד שותפו/יריבו יצחק רבין.
צעירים שנולדו במאה ה-21 מכירים אולי את פרס מדמותו החביבה כסבא של המדינה, דמות שהוא הצליח לייצר בעצמו במשכן הנשיא. לזכותו הוא היה האיש הנכון במקום הנכון אחרי שהנשיא שקדם לו התגלה כאנס. אלא שלפני כניסתו למשכן הוא היה דמות מאוד שנויה במחלוקת, ואפילו שנואה, מימין ומשמאל. ההיסטוריה זוכרת אותו גם כמנהיג כושל, שאיבד את השלטון פעם אחת יותר מדי. הדמות של פרס כפי שהיא מוצגת בהצגה היא גרסת פרווה בלתי מרגשת ובלתי אמינה של אחד המנהיגים המפורסמים שהיו למדינה, אבל כן, גם אחד היותר בעייתיים.
ההצגה מנסה לשים במרכז את סוניה, ומדגישה את צדדיה החיוביים, לרבות העבודה ההתנדבותית והמתן בסתר שנהגה לתת בתקופותיה כ"אישתו של". סוניה מוצגת בתור אישה נאמנה שפעם אחרי פעם נאלצת להיכנע לקריירה של בעלה, בניגוד להבטחותיו המפורשות. זו זווית שאמורה לרגש, אם מטעמים אישיים או פטריוטיים, האישה שהקריבה כל כך הרבה למען המדינה אבל לא זכתה להכרה בכך. אלא שאל תנסו לחפש פה פמיניזם גדול, אפילו לא בהפוך על הפוך. בסוף זה בעיקר מרגיש שסוניה הייתה נודניקית שרצתה לגור בקיבוץ ולא בעיר. אין לה שאיפות אישיות גדולות, ואין לה איזו אידיאולוגיה מוצקה מעבר לרצון לראות את שמעון מפסיד בבחירות כדי שהוא יוכל סוף סוף לעשות לביתו. הוא הפסיד כמובן, אבל זה לא עזר. במדינה כמו ישראל, בתקופה כמו היום, זה עשוי להציג אותה בכלל כאגואיסטית ששמה את עצמה לפני טובת המדינה. לא בטוח שזה מגיע לה.
המחזה מנסה להתכתב עם המציאות, בכך ששמעון פרס עובד קשה כדי להפיל את ממשלת הליכוד של שמיר בטענה כי מדובר בממשלה הכי גרועה שהייתה פה אי פעם. יש רגע של שתיקה אחרי שהמשפט המפורש הזה נאמר, כדי לתת לאמירה הזאת לחלחל בקהל, ואז, כצפוי, הקהל מגיב בתשואות. רגע של אופטימיות מוזרה: תזכורת שגם בעבר חשבנו שלא יכול להיות גרוע יותר, אבל הנה - המציאות הוכיחה שבישראל ממשלות גרועות מחליפות ממשלות גרועות כבר עשרות שנים. אלא שהנוסטלגיה הזאת כלפי דור הנפילים, עם שמות כמו בן גוריון, בגין ורבין מתעתעת. זה שהיום יש לנו מנהיגים גרועים לא הופכת את מנהיגי העבר לגדולים כל כך, בטח כשמדובר בפרס.
עם כל הכבוד להישגים של שמעון פרס כמנכ"ל משרד הביטחון או שר החוץ, ההחלטה להימנע מלהציג הצדדים האפלים בהיסטוריה שלו פוגמת באותנטיות של המחזה, וגורמת לו להרגיש כמו יצירה מטעם. המחזה מתעלם לחלוטין מהטענות על הטרדות מיניות, ניסיונותיו למנוע את תקיפת הכור העיראקי או יחסיו העכורים עם יצחק רבין. בטח שאין מה לצפות לדיון מורכב ואמיץ בחלקו של פרס בהסכם אוסלו ותוצאותיו. על תרומתו של שמעון פרס למפעל ההתנחלויות בכלל אין מה לדבר. זה בעיקר פספוס, כי למרות שהמחזה נושא את שמה של סוניה, הוא לא מצליח באמת להציג את חשיבותה מצד אחד, ומצד שני מהלל את האיש שהיא עזבה.
בשנותיה האחרונות סוניה פרס שינתה את שמה לסוניה גל, קיצור של שם נעוריה. היא חזרה לאנונימיות מלאה, ובחרה להיקבר בבית העלמין של קיבוץ בן שמן, שם הכירה את שמעון. מדינה שלמה הכירה את הסיפור. מדינה שלמה גם ראתה כיצד במותו העדיף שמעון פרס את הכבוד, ובחר להיקבר מול יצחק ולאה רבין על הר הרצל, ולא לצד האישה שעמדה לצדו במשך עשרות שנים. זו אנקדוטה קטנה שמספרת על הבנאדם הרבה יותר מכל הצגה, כיפית ככל שתהיה.