ניר דבורי התפוצץ אחרי שידור הסרטון. כל אדם עם מעט לב הזדהה עם הדברים הנוקבים שלו

גיבורות. לירי. קרינה. אגם. דניאלה. נעמה. גיבורות-על אמיתיות שחיו בינינו ואפילו לא ידענו. גיבורות עם עיניים של ילדות, וקרח שזורם בוורידים. גיבורות שעומדות מול מפלצות כשהפרצוף שלהן מרוח בדם ולא מאבדות את קור הרוח. הם צועקים עליהן, הם מאיימים עליהן, החדר מלא בריח של מוות, אבל הן לא מאבדות תקווה. הן גיבורות בפיג'מות. תצפיתניות, לא חי"רניקיות. הן לא חמושות ולא עברו הכשרה כדי להתמודד עם מצבים כאלה. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע איך להתמודד עם מצבים כאלה. מי מאיתנו חלם בסיוטים הכי גדולים שלו שהוא יצטרך להתמודד עם המצבים האלה? החדר מלא בגופות של חברות שלהן, אבל הן חזקות, גם כשהרובים מכוונים אליהן. שהן מחכות שנחזיר אותן הביתה.

יופי. בכל מלחמה נופלים הילדים הכי יפים. המלחמה הזאת לא שונה, אלא שלצד החללים יש לנו גם את החטופים והחטופות - הילדים והמבוגרים והקשישים הכי יפים שיש לישראל להציע. בשלב כלשהו בסרטון הזוועות שנמשך לאורך שלוש דקות ותשע שניות, שומעים את אחד המחבלים מתייחס אל הגיבורות שלנו כ"יפות". והן באמת יפות. גם מאחורי הדם והאימה, אפשר לראות את העיניים היפות של כל אחת מהגיבורות שלנו. עיניים של ילדות. עיניים מלאות חלומות. היופי שלהן לא רק חיצוני. נעמה לוי מספרת למחבלים שיש לה חברים בעזה. היא לא שיקרה. היא ילדת פרחים אמיתית. חברה בארגון "ידי השלום" האמריקני, שקידם מנהיגות ישראלית-פלסטינית צעירה במטרה לקדם שלום. היו לה חברים פלסטינים, היו לה חברות בעזה. עכשיו היא שבויה שם, עם המכנסיים הספוגים בדם שהפכו לסמל, והעקבים החתוכים שלא יאפשרו לה לברוח.

שפה. מחבל אחר מתייחס אל הגיבורות כ"סבאייה", כשהמשמעות המילולית היא "שבויית מלחמה". בתרגום לעברית נכתב בסוגריים "אישה שיכולה להיכנס להיריון", ולא במקרה. זו דרך לעטוף במשי את המשמעות האמיתית של המילה: "שפחת מין". המילה הפכה לידועה לשמצה כשהמחבלים של דאעש החלו להשתמש בה כדי לכנות את אלפי הנערות והנשים היזידיות אותן הפכו לשפחות מין, ואף מכרו אותן ב"שוק סבאייה" למרבה במחיר. לפי הפרשנות של המחבלים לקוראן, האיסלאם מתיר לאנוס נשים לא מוסלמיות שנלקחות בשבי. אם הן בתולות ניתן לאנוס אותן מייד, אם לא - צריך להעביר אותן תהליך טיהור. אפשר למצוא נחמה פעוטה שבשפה שלנו אין מילה שאפשר להתייחס אליה אפילו בסלנג כ"שבויית מלחמה שניתן לאנוס או למכור כשפחה".

אפסים. לפי הדיווח של דנה ויס במהדורה המרכזית של חדשות 12, שר הביטחון גלנט הביא את הסרטון לקבינט, אך הוא לא הוצג מסיבות טכניות. חלק מהשרים צפו בו מחוץ לדיון, אך השרים בצלאל סמוטריץ', יריב לוין, אבי דיכטר ואלי כהן לא הסכימו לצפות. סמוטריץ' - למי ששכח, שר במשרד הביטחון, אף הבהיר לנוכחים שלא כדאי להם לצפות בסרטון אם הם רוצים לישון בלילה. לפי ערוץ 13 גם השר ישראל כ"ץ לא צפה בסרטון, אך לטענתו הוא צפה בו בעצמו לאחר מספר שבועות. השר אלי כהן מיהר להגיב בטוויטר וטען ש"מעולם לא הוצע לו לצפות בסרטון". השר יריב לוין טען לעלילה נגדו וחזר על אותן מילים: "לא הוצע לי מעולם לצפות בסרטון". סמוטריץ' התעלם, ודיכטר היה עסוק כנראה בלהיות שטיח האמבט בבית משפחת נתניהו. לא בטוח מה יותר גרוע, המחשבה שהשרים בחרו ביודעין לא לצפות בסרטון כדי לישון טוב יותר בלילה, או שהם פשוט לא חשבו שזה מספיק חשוב כדי להקדיש לזה שלוש דקות מזמנם.

לב. חלפו יותר משבעה חודשים, ובני משפחות החטופים הפכו לאורחים קבועים באולפני הטלוויזיה. חלק אנחנו מכירים יותר, חלק פחות. אף אחד מהם לא חלם להיות כוכב טלוויזיה, בטח לא בצורה הזאת, אבל דווקא האותנטיות שלהם, נטולת הפוזה ודפי המסרים, הופכת אותם לאפילו יותר מעוררי הזדהות. אי אפשר להביט באלי ושירה אלבג, ההורים של לירי הגיבורה, ולא להתרגש. אנשים שמסרו את בתם לצבא בפטריוטיות, וגילו שההקרבה שלהם התנגשה בהפקרות של מערכת שלא מסוגלת לשמור על הילדים של אף אחד. לא את הילדים של עוטף עזה, לא את הילדים של הנובה, לא את הילדים של הגליל, לא את הילדות של אוגדת עזה. מדי פעם אלי אלבג מרים את הקול, מחפש את המצלמה ופונה ישירות לראש הממשלה. הלב נקרע כשהוא מדבר. הלב נקרע שוב כשזוכרים שראש הממשלה מעולם לא טרח לענות לו. עשרים דקות אחרי שמדינה שלמה צפתה בסרטון החטיפה של הבת של אלי אלבג, ראש הממשלה שלו שחרר ציוץ לאוויר שהתעלם לחלוטין מהסרטון.

לב 2. רבות דובר על ערוץ 14, רבות עוד ידובר. הערוץ שהמשיך להקרין שקופית של "חג שמח" בזמן שמאות ישראלים נטבחו בדרום. ערוץ שמכנה את עצמו "ערוץ החדשות של ישראל" אבל לא טרח לעדכן את הצופים שלו שהתחילה המלחמה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בדיעבד, אחרי שראינו את התכנים שהם החליטו לתווך לציבור בזמן המלחמה, עדיף היה שיישארו עם השקופית. ובכל זאת, כשמגיעה מילה טובה אז חייבים. מגי טביבי ראיינה באולפן חדשות 14 את אירה קרייב, אמה של קרינה שנחטפה, ושידרה ממלכתיות לצד אמפתיה. בסיום הריאיון, היא בחרה לעשות את המעשה הכי אנושי שאפשר, קמה מכסא המנחה וניגשה לחבק את האמא האמיצה שנשברה בבכי בשידור. "אני רוצה לחרוג מהנהלים והפרוטוקול", אמרה טביבי, ואיחלה לשיבה הביתה של כל החטופים. קשה לדמיין מנחה בערוצים האחרים עושה כזה מעשה, וזה מדהים כפליים כשאנחנו זוכרים מה היחס של ערוץ 14 לסיקור ההפגנות של משפחות החטופים.

גב. באחד מהסיפורים המפורסמים מהמיתולוגיה היוונית, מסופר על אורפאוס שהצליח לחצות את עולם המתים ולהגיע עד למעמקי השאול כדי לדרוש להחזיר לחיים את אהובתו אאורידיקה. שליטי השאול העניקו לו חסד והתירו לו להחזיר את ארוסתו אל ארץ החיים, אך בתנאי שיילך לפניה ולא יסב את ראשו אחורה עד שייצאו לחלוטין מארץ המתים. אלא שהספק קינן בלבו של אורפאוס. בכל הדרך הארוכה חזרה הוא לא שמע את צעדיה, הוא לא חש בנשימתה, ורגע לפני שיצא אל אור העולם סובב את ראשו אחורה, וראה את אהובתו מאחוריו. הוא חשב לחבק אותה, אבל לא הספיק לסיים את המחשבה והיא נעלמה וחזרה אל ארץ המתים - הפעם לתמיד. מוסר ההשכל של הסיפור הזה הוא שבאהבה אמיתית לא צריך להביט אחורה, כי מי שאוהב אותך תמיד יהיה מאחוריך, גם אם אתה לא בטוח שהוא שם. אני לא ידוע אם החטופות זוכות לראות טלוויזיה במעמקי השאול של עזה, אבל אפשר רק לקוות שהן יודעות כמה שהמשפחות שלהן נלחמות בשבילן. כמה שהן עושות הכל כדי להחזיר אותן הביתה. אפשר רק לקוות שהמשפחות יודעות כמה שהעם היפה שלנו תומך בהן. כמה כולנו רוצים לראות את הגיבורות שלנו בבית.

לב 3. למרות החזות שמזכירה קצת דובון אכפת לי, ניר דבורי לא מחזיק בתואר "הכתב הרגיש" של חדשות 12. כממשיך דרכו של רוני דניאל ז"ל, דבורי הוא אחד הכתבים הכי קרי רוח במערכת. זה שמופקד לא פעם לדווח על אסונות, נפילות וחללים. אלא שגם כממשיך דרכו של רוני דניאל, כשהוא מתפוצץ - הוא מתפוצץ מכל הלב. קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה ראינו את ניר דבורי נרגש כמו אחרי שידור סרטון החטופות אתמול בתכנית "שש עם עודד בן עמי". הוא הבהיר בתחילת דבריו שהוא יחלק את דבריו לפרשנות מקצועית ופרשנות רגשית. הבטיח וקיים. הוא דיבר על הקלות שבה מחבלי חמאס כבשו את הבסיס והיה להם מספיק זמן אפילו לעצור ולהתפלל. הוא תיאר את המחדל בצורה הקרה ביותר, והגדיר אותו כ"הפקרות איומה". אלא שהחלק השני, הרגשי, היה זה שחדר ללב: "כל אדם שצופה בסרטון הזה צריך לחשוב מה הוא היה עושה אם אלא היו בנותיו?", הוא שאל ונראה שדמעות חונקות את גרונו. "שרים שלא הסתכלו על הסרטון הזה לא יכולים להיות יום אחד בתפקיד! אתה לא יכול לשלוח אנשים למלחמה מעבר לקווי האויב מבלי שתישא באחריות, מבלי שתהיה מוכן להישיר מבט אל התוצאה של ההחלטות שאתה מקבל. האנשים האלה לא צריכים להתנצל… צריכים להתפטר, כאן, עכשיו, היום". הקריאה הנחרצת של הפרשן הצבאי בערוץ הכי נצפה בישראל להחזיר את החטופים הביתה לפני הכל היא החלק האחרון בפאזל שעוד היה צריך לשמוע. לא צריך להיות מומחה צבאי בשביל זה, כל אדם עם לב הזדהה עם הדברים.

תודה. אי אפשר להירדם אחרי שמביטים בעיניים של נעמה, דניאלה, אגם, קרינה ולירי. אי אפשר לעצום את העיניים כשחושבים על מה שעובר עליהן שם. אי אפשר לנשום כשחושבים על מה שההורים שלהן חווים כבר שבעה חודשים. זאת הסיבה שסמוטריץ' לא רצה לצפות בסרטון. תגידו עליו מה שתגידו, אבל טיפש הוא לא. ובכל זאת, גם בבוקר הזה, אחרי לילה ללא שינה, אסור לשכוח להגיד תודה לנתניהו. בכל זאת, שרה נעלבת כשלא אומרים. אז תודה על ההפקרות. תודה על חוסר האסטרטגיה. תודה על המריחה. תודה על המשבר הביטחוני הגדול בתולדותינו. תודה על המשבר המדיני הגדול בתולדותינו. תודה על זה שהוספת לכתם ההיסטורי של ראש הממשלה הראשון שמכהן עם כתב אישום פלילי, כתם נוסף וגדול יותר - ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שמואשם בפשעי מלחמה בבית הדין הפלילי בהאג. הכתמים האלה לא יימחקו, הם ילכו איתו לקבר ומשם לספרי ההיסטוריה. שמעון ריקלין לא יוכל לשכתב את ההיסטוריה, גם לא ינון מגל ולא אראל סג"ל. ובכל זאת, יש עוד אפשרות לגאולה קטנה, בדמות החזרת החטופים. זה לא ימחוק את האחריות למחדל, זה לא יציל את הקריירה הפוליטית שלו, אבל אולי בכל זאת נשתכנע שלצד הקוצב, יש לו גם לב.