אם הייתי יכולה לתת צבע למגילת רות, הייתי צובעת אותה בתכלת עדין של שמיים. צבע שיש בו רוך ושלווה. אם הייתי יכולה לתת לפסוקי המגילה פס-קול הייתי משמיעה נעימה שקטה, מלטפת, צליל מרטיט ונוגע.
חוט של חן וחסד נסוך על פרקיה של המגילה. לא נפגוש בה בתוכחה או בחטא ולא בזעם. היטיב לבטא תחושה זו יצחק שליו בשירו הקסום על מגילת רות:
יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל,
אֱלֹוהַּ - נוֹתֵן הֵרָיוֹן,
הַשְּׁכֵנוֹת - קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.
וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ, וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו,
וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב - לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.
וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעֲמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו
וְאֶל שְׂדֵה הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן, וְאֵיךְ
בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד, וְעוֹבֵד - אֶת יִשַׁי, וְיִשַׁי אֶת דָּוִד…
אולם השקט הזה מטעה. הוא מכסה על צעקה גדולה שאין לה קול. הנועם מכסה על תמונה קשה מאד של אובדן שפותחת את המגילה בטרגדיה קורעת לב.
בפסוקים הראשונים מוצגת בפנינו נעמי, כדמות נשית של איוב המיוסר. אישה שאיבדה בזה אחר זה את אישה ואת שני בניה, והיא ערירית בעולם, גולה ומנודה. "אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה כי המר שדי לי", מבקשת נעמי משכנותיה. אנו, קוראי המגילה שומעים במילים אלו הד למילותיו של איוב שמקונן על שברו באופן דומה כל כך - "ושדי המר נפשי".
המגילה נפתחת בדמע. נעמי עולה מתהום האובדן וצועדת בשביל ללא מוצא. אין למשפחה הנכחדת המשכיות וממילא סופה של הדרך בה היא צועדת הוא המוות. הנועם שבפסוקי המגילה טווה דרך לשיבה ולתקומה. זהו סיפור מקראי עם הפי אנד, ועם זאת, ההתרגשות שתאחז בנו עת נשמע את השכנות מבשרות - "יולד בן לנעמי!" , אינה מבטלת את הכאב אך היא מאפשרת נחמה. "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנוכי אנחמכם...". נחמה היא החיבוק, היכולת להשלים עם האובדן הגדול והפלא הגדול שבכוח החיים לשוב ולצמוח. יולד בן לנעמי.
איך זכינו להפוך את הייאוש והאבדן לתקווה וללידה? שרשרת של בחירות פלאיות שמגלגלות ביניהן חסד - רות בוחרת לדבוק בנעמי ולא לעזוב אותה לגורלה, בועז רואה את הנערה הזרה בשדהו ורואה בה אשת חיל, נעמי דורשת טובתה של רות כלתה. כך, בזה אחר זה, כל חלק בתמונה מתיישב על מקומו.
במדרש מופלא מתארים חז"ל את התגלגלות האירועים סביב מכירת יוסף. "שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו... והקב"ה היה עוסק בורא אורו של משיח".
שם, במכירתו של יוסף לעבד, פרימה אחר פרימה יוצרות את השבר הפנימי בבית יעקב, שבר שעתיד להפוך לגלות מצרים ולהיות פצע בלב האומה עד בוא גואל. וכאן, אצלנו, רות עוזבת את עמה ומולדתה, בועז רואה ללבב ונעמי רוקמת תקווה, והקב"ה בורא אורו של משיח, הפעם לא דרך הנפילה אל דרך מעשים של חסד. מרסיסים של תקווה נרקמת רקמה זו שבאה ללמדנו שאחרי כל נפילה באה לה קימה.
מה בין השתלשלות האירועים של מכירת יוסף לזו של מגילת רות? כל דמויותיה של המגילה הן דמויות פלא שבוחרות לראות את צרכיו של הזולת ולהתמסר להם מעל ומעבר למצופה. אפשר היה להיות ערפה, כלתה השנייה של נעמי. גם היא רוצה בטובת נעמי, היא רק אינה יכולה לסכן את עצמה עבורה. אפשר היה להיות כנער העומד על הקוצרים, סוף סוף לא בייש את רות וכבש כעסו. אפשר היה להיות כפלוני אלמוני אשר הסכים לתת מממונו למען נעמי, אך חסר את גדלות הנפש של בועז.
כל אלו הם אנשי ה-"בסדר". אנשים טובים שאי אפשר לבוא אליהם בטענות אבל מהם לא יצא המשיח. לא הם יגדרו את הפרצה הכואבת, לא הם יתקנו את מה שנראה שבור כל כך עד שאי אפשר לתקנו. תודה לכם רות, נעמי ובועז. תודה שהבאתם לעולמנו את אורו של דוד. בלשון הזו נאמר לכם - נחמתנו.
הכותבת היא ראש מדרשת רוני