כיצד נע המחנה הגדול של בני ישראל בזמן מסעותיהם במדבר? באופן מפתיע, על שאלה זו אנחנו מקבלים לא תשובה אחת בתורה, אלא שתיים.
פרשת השבוע, במדבר, מתארת באריכות רבה את מבנה מחנה בני ישראל. במרכז המחנה עמד אוהל מועד, שבתוכו נמצאים ארון הברית, המנורה, השולחן ושאר כלי המשכן. מסביבו, מארבעת רוחותיו, חונים שנים עשר השבטים, בארבע קבוצות ("דגלים"), שלושה שבטים בכל קבוצה: במזרח - דגל מחנה יהודה (הכולל גם את השבטים יששכר וזבולון), בדרום - דגל מחנה ראובן (כולל השבטים שמעון וגד), במערב - דגל מחנה אפרים (כולל בנימין ומנשה), ובצפון - דגל מחנה דן (כולל אשר ונפתלי).
התורה מדגישה, שגם בשעת המסעות במדבר שמר המחנה על המבנה הקבוע: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם" (במדבר ב, יז). גם בשעת הנסיעה, אוהל מועד נמצא במרכז, בתוך המחנות, ואין הבדל בין מצב מנוחה למצב נסיעה: "כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ".
אולם, בעוד שבועיים נקרא את פרשת בהעלותך, ושם מופיעה לכאורה תשובה אחרת לשאלתנו. מן התיאור שם נראה שבני ישראל הלכו בשורה ארוכה, שהרי לאחר תיאור יציאת מחנה יהודה נאמר - "וְהוּרַד הַמִּשְׁכָּן וְנָסְעוּ בְנֵי גֵרְשׁוֹן וּבְנֵי מְרָרִי נֹשְׂאֵי הַמִּשְׁכָּן" (י, יז), ולאחר תיאור נסיעת מחנה ראובן נאמר - "וְנָסְעוּ הַקְּהָתִים נֹשְׂאֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהֵקִימוּ [- בני גרשון ובני מררי; א"ב] אֶת הַמִּשְׁכָּן עַד בֹּאָם" (שם, כא), ולבסוף נאמר - "וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם" (שם, כה). אם כל השבטים הלכו על פי דגליהם, כיצד ייתכן ששבט דן היה המאסף? מכאן מוכח לכאורה, שאכן בני ישראל הלכו בשורה ארוכה, ולא על פי דגלי השבטים.
בתלמוד הירושלמי (עירובין פ"ה ה"א) אכן מובאת מחלוקת בנושא: לדעה אחת הפסוק בפרשתנו מוכיח שהם אכן הלכו "כתֵיבה", ולדעה אחרת הפסוקים להלן בפרק י' מוכיחים שהם הלכו "כקורה", כלומר בשורה אחת, כפי שמופיע בפרשת בהעלותך (ועיינו שם כיצד כל דעה מיישבת את הפסוק שהדעה השנייה מתבססת עליו).
אולם, על דרך הפשט נראה, ששני המסלולים אפשריים, ולכן באמת שניהם מוכחים מן הפסוקים, ויישובה של הסתירה הוא בכך שיש לחלק בין שני סוגים שונים של מסעות. מסתבר, שבמצב הרגיל אכן בני ישראל הלכו כמו שהם חנו, כפי שמפורש בפרשתנו, כדי לשמור על מבנה שבו כל שבט נמצא במרחק זהה לאחרים ביחס לארון ה'. אולם, היו מצבים שבהם בני ישראל הכלכו אכן "כקורה", כפי שעולה בפרק י'.
מהם מצבים אלו? נראה, שניתן ללמוד זאת מהפסוקים המופיעים שם בהמשך: "וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה... וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (י, לג-לה). מסתבר, שכאשר הייתה סכנה של מפגש עם אויבים, וכשהארון - מרכזו של המשכן - הולך לפני המחנה, הרי שממילא לא ניתן יהיה לשמור על מרחק זהה בין כל השבטים לארון, ולכן העם הלך "כקורה".
שני המסלולים הללו מלווים אותנו גם היום. מצד אחד, בתקופות של שלווה וביטחון, התורה מדגישה את החשיבות בקיומם של גוונים שונים בעם ישראל, מימין ומשמאל, מצפון ומדרום, ומתוך הדגשה שלכולם קירבה זהה אל ארון ה', ואין לאחד מן השבטים קירבה יותר גדולה ללוחות הברית ולתורה שבארון יותר מאשר יתר השבטים. אחדות אין פירושה אחידות, ואדרבה, כל שבט תורם את הצבע המיוחד שלו לפסיפס המחנות המרהיב, וכך נשמרת גם היציבות ותחושת האחווה שבין השבטים.
אולם בשעת מלחמה, לא ניתן לשמור על מציאות שבה ארון ה' נמצא במרכז ארבעת הדגלים. במלחמה יש את אלו ההולכים קדימה, יש את המאסף, ולכן צריך לשנות את מבנה הדגלים, ולשמור על מבנה צבאי אופרטיבי. במבנה כזה, ארון ה' הולך לפני המחנה, כביטוי סמלי לכך שה' יסייע ביד הלוחמים להשיג את הניצחון: "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ד).
הדברים מוקדשים לעילוי נשמת תלמידיי האהובים והיקרים: ארי זנילמן, דוד שוורץ, יקיר הכסטר וזכריה הבר הי"ד, שנפלו על קדושת השם, העם והארץ בחודשים האחרונים. כולם אנשי חסד ואמת, שתרמו רבות באישיותם לאחדות עם ישראל, עזבו את משפחותיהם ויצאו למלחמה שבה נפלו מתוך אמונה גדולה בה' ההולך לפני המחנה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת הר עציון ומרצה לתנ"ך במכללה האקדמית הרצוג