"כי ימוך אחיך": מה בין קדושה לאחווה בעולמו של ספר ויקרא, ובחיינו?

ישנו ביטוי אחד שחוזר על עצמו פעם אחר פעם בפרשתנו, פרשת בהר, ומייצר על קורא הפרשה אפקט שהוא כמעט מדידטיבי. הביטוי המדובר הוא: "כי ימוך אחיך". הביטוי הזה חוזר על עצמו מספר פעמים כדי לתאר מצבים שונים שבהם אדם אחד מעם ישראל נקלע לסוגים שונים של מצוקות אישיות או כלכליות, הדורשות את ההתגייסות וההירתמות של סביבתו הקרובה על מנת לסייע לו להיחלץ מהם ולהתמודד איתם.

פעם אחת מדובר באדם שנדרש למכור את קרקעותיו, ונשאר ללא אמצעי ייצור שמאפשרים לו להתפרנס באופן עצמאי. בפעם השנייה מדובר באדם שנקלע למצוקה תזרימית וזקוק לכסף מזומן, וכאן המצווה היא להלוות לו מבלי לקחת ממנו ריבית על ההלוואה. ובפעם השלישית מדובר באדם שנאלץ למכור את עצמו כעבד בגלל מצוקה כלכלית, וכאן מצווה התורה על הפיכתו של העבד לעובד, כלומר: אדם שנהנה מזכויות מסוימות במערכת היחסים שלו עם מעסיקו, ובעיקר כזה שלא אמור לאבד לחלוטין את עצמאותו ואת אנושיותו בגלל המצב הכלכלי הקשה שאליו הוא נקלע.

כדי להבין את עומק המשמעות של העיסוק במצבים השונים של "כי ימוך אחיך", ארצה לנסות ולהרחיב את המבט על ספר ויקרא בכללותו באופן שיאפשר לנו להתבונן בתהליך העמוק שמתרחש בתוכו ובתמורה שהוא מייצר ביחס לטיבו ומהותו של מושג הקדושה.

ניתן להבחין בספר ויקרא בשני רגעי שיא הקשורים זה בזה. האירוע הראשון הוא מות נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים. האירוע השני, שמגיע בעקבות האירוע הראשון, הוא כניסתו של אהרן אביהם לקודש הקודשים כדי לכפר על חטאי העם ועל חטאי בניו. מיקום הופעתם של שני סיפורים אלו מחלק למעשה את הספר לשלושה חלקים המובחנים זה מזה בתוכנם ובדגשיהם.

חלקו הראשון של הספר ממוקד באופן בלעדי בעיסוק נרחב ומפורט בתורת הקורבנות. כאן מושג הקדושה הוא פשוט - הוא מרוכז בתחומיו הצרים של המקדש/המשכן, וכולל בתוכו את עבודת הפולחן הישירה והממשית.

חלקו השני של ספר ויקרא, לאחר סיפור מותם של נדב ואביהוא, מאופיין בכך שהוא ממשיך לעסוק בנושאים הקשורים לעולם המשכן והמקדש, אך כאן הקשר הוא עקיף יותר והעיסוק הישיר הוא בתחומי חיים שונים היוצרים מצבים של טומאה, וכן בדרך ההיטהרות ממצבים אלו.

כאן הקדושה יוצאת מעולם המקדש עצמו אל החיים הממשיים: אוכל ומאכלים, לידה ומוות ושאר מצבי טומאה הקשורים בגוף. במסגרת חלק זה, עדיין ישנה זיקה חזקה למקדש שביחס אליו מוגדרים מושגי הטומאה והטהרה, אך אלו חורגות מתחומיו המוגדרים, אל מלאות החיים של האדם הפשוט מישראל, ואל מרחבי חייו הממשיים.

בחלקו השלישי והאחרון של ספר ויקרא, מתחוללת כבר תמורה עמוקה יותר ביחס למושג הקדושה: כאן נראה התרחבות והתגוונות של מושג זה, והוצאתו מחוץ למרחביו הסגורים של המקדש. הפרשות השונות בחלק זה של הספר מפתחות את מושג הקדושה לכיוונים חדשים, אשר מרחיבים את אופני המפגש עם אידיאל הקדושה, תוך התמקדות במצוות חברתיות שונות ובעיצוב מערכות יחסים ראויות ומתוקנות בין בני אדם אלו כלפי אלו ובין מעגלים שונים של החברה.

ליבו של חלק זה מצוי בפרשה שלנו שעוסקת כאמור בהירתמות ובתמיכה באדם שחייו נקלעו למשבר. כאן מפתחת התורה מערך כולל של אתיקה של עזרה ותמיכה באדם שנפל מנכסיו ואיבד את מעמדו הכלכלי באופן שאילץ אותו למכור את שדהו או ביתו, לקחת הלוואות, או - בשלב החמור ביותר - להימכר לעבדות. בכך מכניסה הפרשה את היחסים האנושיים שבין בני האדם עמוק פנימה לתוך מושג הקדושה והתגלותו בחיינו.

מושג הקדושה של ספר ויקרא לא נשאר תחום בתוככי המשכן, אלא חותר להתפשט למעגלי חיים הולכים ומתרחבים בחייו של האדם הפרטי, בחייה של הקהילה, ובחייה של האומה כולה על גלגולי הזמן ההיסטורי שבתוכו היא חיה ופועלת.

הפער בין מרחביה השונים של הקדושה, איננו רק פער 'גיאוגרפי', אלא פער עמוק הרבה יותר. השאלה היא לא רק היכן מתגלה הקדושה, אלא: מהי, בעצם, קדושה? שני חלקיו הראשונים של הספר עונים לשאלה זו: קדושה היא העמידה לפני ה' המשתלבת עם ביצוען של פעולות דתיות מובהקות שנעשות כדי לעבדו ולרצותו ולחוש את קרבתו.

ואילו חלקו השלישי של הספר מוסיף לתשובה זו גם מרכיב נוסף: הקדושה מתגלה ומתבטאת לא רק בעמידה הישירה של האדם אל מול אלוקיו, אלא גם בתוכם ובעצמיותם של מרחבי חייו הממשיים, ובעיקר ביחסים האתיים והאנושיים שמקיימים בינו לבין סביבתו.

בכך, ספר ויקרא מבקש ללמדנו את המסר שאף פעם לא מיותר לחזור אליו ולהעמיק בו: שהרגישות המוסרית והאנושית היא מרחב שבו מתגלה הקדושה, לא פחות מאשר בעמידה הישירה של האדם למול פני הא-ל.

הכותב הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" להסמכת רבני ערים ביד הרב נסים בירושלים