בינואר 1964 נפתחה בתל אביב תערוכה מיוחדת תחת השם "הווי ופולקלור באפריקה". בעיתון "הצופה" התרגשו מאוד לקראת האירוע וכתבו כי "התערוכה עשויה לפתוח לפני הקהל הישראלי עולם חדש ומוזר של חיים פרימיטיביים ואמונות טפלות". ההוצאות היו גדולות, ולמרות עזרה מצד אנשי משרד החוץ ומשרד התיירות, המארגנים נאלצו לדרוש מחיר גבוה של 2 לירות לכרטיס בודד. אחד מהמוצגים בתערוכה היה של פסל מגאנה, שהציג גבר גדול שמחזיק בידו ביצה קטנה. אוצר התערוכה הסביר כי לפי האמונה הגנאית, מנהיגי המדינה חייבים להחזיק את השלטון כאילו הם מחזיקים ביצה. אם יחזיקו אותה בעדינות מדי, היא תיפול ותיסדק - אך אם ילחצו עליה חזק מדי, היא תישבר לנו ביד. מירי רגב נולדה שנה אחרי שהתערוכה עזבה את ישראל, והדבר היחיד שהיא יודעת לעשות עם השלטון שהופקד בידיה זה שקשוקה.
הדבר הכי מדהים בתחקיר של רביב דרוקר ו"המקור" בערוץ 13 הוא ששום דבר בו לא באמת מדהים. בחייאת, זו מירי רגב, זה היה מפתיע אם מישהו היה מצליח להרים תחקיר עליה שמוכיח שהיא עשתה פעם משהו למען הציבור הישראלי, ולא על חשבונו. לא צריך מגה-תחקיר עיתונאי בשביל לספר לנו שלמירי רגב לא אכפת ממצב התחבורה בישראל, וכל ההחלטות שלה מבוססות על משחקי כבוד ואגו ורצון להתחנף לקבלני קולות של הליכוד לקראת הפריימריז הבא.
קשה לחשוב על שחיתות שאפשר לחשוף במפלגת הליכוד שבאמת תפיל אותנו מהכיסא בשלב הזה. ובכל זאת צריך לציין לחיוב את העבודה של התחקירנים של דרוקר. הצגת הממצאים הייתה מעולה ומרתקת. הריאיונות העוקצניים של דרוקר עם "היהלומים" שנהנו מיחס מועדף מצד שרת התחבורה יצרו טלוויזיה מעולה, כולל נהג חביב שנצמד לרכבו של דרוקר והחל לקלל את אמו. ישראל היפה זה כאן.
ואולי בעצם הדבר הכי מדהים בתחקיר הזה הוא כמה בקלות הוא יורד לנו בגרון, גם כשמציגים לנו כתב אישום מוכן נגד שרה בכירה בממשלה שמבצעת לכאורה עבירות של הפרת אמונים על סטרואידים, על בסיס יומיומי. בתחקיר היו מספיק חומרים שיכולים להכניס את מירי רגב לכלא, לא פחות, ולכל הפחות היו אמורים להביא להתפטרותה או פיטוריה מחר בבוקר. כל זה, כאמור, רק בחלק הראשון של התחקיר - שמתייחס רק להתנהלותה במשרד התחבורה בשנה שלפני ה-7 באוקטובר.
למעשה, מירי רגב היא אלאור אזריה של השרים המושחתים. היא לא עשתה שום דבר שלא עושים השרים האחרים, פשוט אותה תיעדו בזמן מעשה. על החשיפה אחראי המקור של "המקור", יונתן יהוסף, שכיהן כראש המטה המקצועי במשרד התחבורה. לקראת השידור עבדה הכוורת של רגב בכל הכוח כדי להכפיש את יהוסף ולהציג אותו כאדם שלא ראוי לסמוך על מילה שיוצאת לו מהפה, אלא שגם אם מתעלמים לחלוטין מהעדות הישירה שלו, נשארים עם אלפי מסמכים והודעות בקבוצות הוואטסאפ של מירי רגב, חלקן בקולה של השרה, שאותן אין דרך להכחיש.
אלא שכולנו חיים במדינה הזאת, וכולנו יודעים שזה לא ישנה כלום. בראש המדינה יושב אדם שעומד למשפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים. זה לא הפריע לו להיבחר שוב. גם ממצאי ועדת החקירה הממלכתית שמצאה אותו אחראי לאסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה לא גרמה לו לפנות את הכסא. גם האחריות שלו לטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה לא מזיזה לו. אז אישור זריז של רמזור בנתיבות, על זה מתפטרים? מישהו ייצא על זה להפגנות ברחוב?
יותר מזה, שום דבר לא הולך להשתנות אפילו בתוך משרדי הממשלה, כאשר הדבר היחיד שישתנה אולי הוא שהשרים יפעילו טיפה יותר שיקול דעת לגבי הדברים שהם כותבים בקבוצות וואטסאפ רבות משתתפים. חלקם יגלו היום את האופציה של "הודעות נעלמות" ויפעילו אותה. גם זה לא בטוח אצל חבורת הכלומניקים הזאת. ובכל מקרה, הפגיעה במירי רגב כרגע היא מינורית. סיכוי נמוך שהראיות שעולות בתחקיר יובילו לפתיחת חקירה פלילית בעניינה, ועם האירוע הביטחוני הגדול הבא הסיפור של מירי רגב ייעלם מהסייקל החדשותי. סיכוי סביר שבקרב מתפקדי הליכוד, התחקיר הזה מבית "אל ג'זירה 13" רק ישפר את מעמדה בתוך המפלגה, ויוביל אותה למקום גבוה יותר בפריימריז הבאים.
מירי רגב היא בסך הכל אחת המייצגות הבוטות של תופעה שקיימת בליכוד כבר שנים. ביוני 2015, כשדודי אמסלם היה חבר כנסת צעיר עם ותק של שלושה חודשים במליאה, הוא החליט לחשוף את הריקבון בפריימריז של הליכוד. "זאת השיטה הכי מושחתת שיש", הוא אמר בשיחה עם פעילי מפלגה, "אם נספר לציבור מה קורה בשיטת הפריימריז מבחינה כספית, הוא לא יאמין. הנושא הזה חייב להסתלק מן העולם". אמסלם שביקש להחזיר את בחירת הרשימה לידי מרכז הליכוד, נימק את העניין בתרומות שמקבלים המשתתפים לקראת הבחירות הפנימיות. "אף אחד לא דפק לי בדלת ביום רגיל ואמר 'דודי, אני אוהב אותך, קח מאה שקל… ואף אחד לא שואל למה בן אדם מקבל פתאום 45 צ'קים של 10,000 שקל". התחקיר של "המקור" משלים את הצד השני של המשוואה. האנשים האלה שעוזרים למתמודדים לרשימת הליכוד בבוקר הפריימריז, מצפים להחזר ההשקעה במוצאי הפריימריז. יש שיאמרו שמדובר בהגדרה המילונית של שוחד.
בכל מדינה מתוקנת, אפילו רבע ממה שהוצג בתחקיר של דרוקר היה מוביל לחקירה מיידית ופיטורי השרה. ישראל היא מזמן לא מדינה מתוקנת, אפילו לא קרוב. אוסף של מקורבים ופרוטקציונרים שמרכיבים ביחד קואליציה מאפיוזית של חדלי אישים שהציבור הוא הדבר האחרון שמעניין אותם. מירי רגב, שבחוכמתה לא מפספסת הזדמנות להחניף לשרה נתניהו, יודעת שאף אחד לא הולך לפטר אותה. באופן אירוני, מה שכן יכול לפגוע בסוף ברגב הוא דווקא החלק הלא פלילי בתחקיר, אלא הרכילותי - זה שחושף את רצף העלבונות שהיא והכוורת שלה מטיחים באנשי הליכוד כמו השר אלי כהן ("מגעיל, חרא של בנאדם"), השר יואב גלנט ("אפס מאופס") או גילה גמליאל ("בחורה הזויה"). איך אומרים אצלנו בתחנת המטרו הדמיונית של ראש העין? כפיים.