צפיתי בסרט "הלהקה" ופתאום קלטתי: כבר לא שרים פה יותר על שלום

הכל התחיל ביום העצמאות לפני שנה, במהלך הצפייה המסורתית לחג ב"הלהקה" של אבי נשר, הסרט הישראלי האהוב עליי בכל הזמנים. אלה היו ימים קשים בפוליטיקה ובחברה בישראל, בעיצומה של המהפכה המשפטית שקרעה את העם לשניים והכתה גם בעונת הימים הלאומיים הקדושים: מבתי העלמין הצבאיים שהפכו לזירות התגוששות טעונות, ועד הכניסה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לטקס הדלקת המשואות במסך מפוצל עם עשרות אלפים שהעדיפו לחגוג ולהפגין בקפלן; בדיעבד, 2023 היתה רק הקדימון לחגיגות העצמאות הכאובות שאחרי 7 באוקטובר, אבל כבר אז - כל הפרות הקדושות נשחטו בזה אחר זה.

עד "הלהקה": הריטואל הקבוע שלי ביום העצמאות, שאיתו ברחתי לשעתיים מהפוליטיקה של נתניהו ומירי רגב, המהפכות של יריב לוין ושמחה רוטמן וההפגנות של שקמה ברסלר - לאוטובוס המקרטע של להקת הנח"ל במלחמת ההתשה עם דטנר, בזוקה, מלי ויפצ'וק והסולו של "בשמלה אדומה". כל שיר בפסקול המיתולוגי הזה של יאיר רוזנבלום פורט על נימי נוסטלגיה תמימה, אבל "שיר לשלום" בסצנת הסיום זו מורשתו ההיסטורית הכבירה, המנון מחנה השלום הישראלי שנטבע בדם בתולדות המדינה ברצח רבין. תוך כדי צפיה בגרסה הבוסרית והנאיבית של גידי גוב וחלי גולדנברג, חשבתי לעצמי שמעניין שכבר לא שרים על שלום במוזיקה הישראלית, ומעניין אם המלים של יענקל'ה רוטבליט היו הופכות ללהיט אם היו נכתבות היום. ובכלל, ניסיתי להיזכר, מתי בפעם האחרונה יצא כאן שיר עם טקסט פוליטי על זמני?

ואז נפל לי האסימון: אולי מצאתי את הדרך לברוח לקצת מהצרות של הקואליציה, הכנסת והפוליטיקה המאוסה והיומיומית? לשמחתי ולמזלי, היתה לי אכסניה - ערוץ כנסת, והתברכתי בעורך נלהב, תומך ויצירתי, אייל אופנהיים, שחולק איתי את שתי האהבות הגדולות שלי בחיים: פוליטיקה ומוזיקה ישראלית. ביחד, יצאנו למסע לתוך החיבור בין שני העולמות הללו, לשירים הגדולים שעיצבו ומעצבים עד היום את התודעה הפוליטית והחברתית שלנו, לתופעות הפוליטיות והחברתיות שמצאו את דרכן למילים ולצלילים שהפכו לפסקול החיים הישראליים.

בין "על כל אלה" של נעמי שמר, שהפך להמנון הלא רשמי של המאבק לפינוי סיני ומתנגדי ההתנתקות, ל"פרצופה של המדינה" ו"זה הזמן להתעורר", שירי חובה בפלייליסטים של המחאות הציבוריות הגדולות; מ"יורים ובוכים" ושירי המחאה שאיתגרו את הצנזורה באינתיפאדה הראשונה, ועד "אמא אם הייתי" של חנן בן ארי, כוכב תור הזהב העכשווי של המוזיקאים הסרוגים והאמוניים. בין "מגולגלים בנייר עיתון" של טיפקס, שהביא את הפריפריה משדרות למרכז, ל"ואלס להגנת הצומח" שהיה לשיר המי-טו הראשון לפני שמישהי בכלל העזה לדבר בקול רם על הטרדה מינית. בין נגינת הפתיחה של "מחכים למשיח" לצלילי הסלסולים של "איזו מדינה", כשמלים נוקבות על מיאוס ושחיתות מקבלות מוזיקה גאונית.

אז קיבצנו את טובי המוחות - היוצרים והמוזיקאים, ההיסטוריונים והפרשנים, למסע במנהרת הזמן ובחזרה להווה, דרך טקסטים קאנוניים שמזמרים, מייצגים או מגחיכים תופעות ותקופות חברתיות ופוליטיות, ואיך הם מעצבים את התודעה הקולקטיבית עד היום. אם תרצו, ארון השירים של הפוליטיקה הישראלית, בהשאלה מארון השירים היהודי של עומר בן רובי, אחד המרואיינים שפרש בפנינו את הגותו.

במרוצת השנים, כך גילינו בדרך, המוזיקה הישראלית הולכת ומתרחקת מהעיסוק בפוליטיקה, חופש הביטוי מצטמצם, והפלייליסט מתגמל בעיקר את מי שבא להרים ולעשות שמח, כך גם הלייקים באינסטוש ובטיקטוק שמכתיבים היום את רשימות ההשמעה. רק מתי מעט מבין האמנים מעזים להשתמש כיום ביצירה שלהם כדי למחות או לזעוק על שחיתות שלטונית, מצוקה וקיפוח, גם לא על מלחמות בלתי נגמרות. מצד שני, בעוד החברה הישראלית שוקעת בפילוג וקיטוב, ותאוריית ישראל הראשונה והשנייה משגשגת בוויכוחים בכנסת ובטוויטר, המוזיקה הישראלית פתחה את שעריה, שינתה את פניה, והפכה לכור היתוך שופע ליצירה שמשלבת בין מזרח ומערב, שעטנז של ז'אנרים וסגנונות שיכול להתרחש רק במדינה כל כך מורכבת ומגוונת כמו ישראל. לפוליטיקאים שלנו יש מה ללמוד מזה.

סיימנו לצלם יומיים לפני 7 באוקטובר, האסון שלאחריו הכל השתנה. בים החדשות הקודרות על החללים והחטופים, מסע האסקפיזם המוזיקלי הוקפא ונדחה, עד אחרי יום העצמאות, שהיה קשה ומורכב השנה עוד יותר מאשר קודמו, אבל גם הרגיש כמו התזמון הנכון לחזור ולברוח אל הנוסטלגיה של המלים והצלילים שמחברים אותנו להיות עם אחד. "טקסט פוליטי", החל מהערב בכל מוצאי שבת בערוץ כנסת (99), מוזמנים להצטרף למסע.