התחקיר על מירי רגב הוא "האלבום הלבן" של רביב דרוקר

טיילור סויפט הוציאה בחודש שעבר את אלבומה ה-11 במספר, אלבום כפול שכולל 31 שירים ואורכו מעל לשעתיים. כמו בהרבה מקרים קודמים של אלבומים כפולים, התחושה הרווחת היא שאפשר היה לקצץ לא מעט שירים ולהסתפק באלבום אחד מהודק, וטוב יותר. אפילו להקת הביטלס הייתה חלוקה בדעתה לגבי הוצאת "האלבום הלבן", כנראה האלבום הכפול המפורסם בהיסטוריה. ג'ורג' ביקש לקצץ שירים מהאלבום ולהסתפק בתקליט בודד, רינגו ניסה להציע פשרה לפיה יוציאו שני אלבומים בהפרש של מספר חודשים בשם "האלבום הלבן" ו"האלבום הלבן יותר", אבל פול מקרטני התעקש על הפורמט הארוך יותר. בשנות ה-90 הגן מקרטני על ההחלטה בריאיון: "זה היה אלבום מצוין. הוא נמכר טוב. זה 'האלבום הלבן' המז***ן של הביטלס. תסתמו את הפה".

במובנים רבים, תחקיר "המקור" על מירי רגב הוא "האלבום הלבן" של רביב דרוקר. עיתונאי עם רזומה מספיק מכובד שלא צריך להמציא את עצמו מחדש, ומקומו בדברי הימים של התקשורת החופשית בישראל מובטח. היו לו תחקירים על נושאים חשובים יותר, כמו חשיפת פרשת הצוללות או ביבי-טורס, אבל מעולם לא היה לו תחקיר סקסי יותר. מכאן גם מגיעה ההחלטה הקלה כל כך לפרוש את התחקיר לאורך שתי תכניות שלמות. נכון, היו קטעים שאפשר היה לקצר או לקצץ ובעריכה יעילה אפשר היה להסתפק גם בפרק אחד - אבל למה בעצם? זה תחקיר מצוין. הוא קיבל רייטינג מצוין. זה הפאקינג מירי-גייט של רביב דרוקר.

למרות שראש ממשלה מסוים מנסה לצבוע את דרוקר בתור "שמאלן קיצוני", לא מעט מהתחקירים והסקופים של דרוקר במהלך השנים עסקו בכלל במנהיגי מחנה המרכז-שמאל, בוודאי בתקופות שאלה היו בשלטון. היו לו חשיפות ענק על ראשי הממשלה אריאל שרון, אהוד אולמרט ואהוד ברק. באופן טבעי גם נתניהו, שכיהן בתפקיד יותר משלושתם יחד, עלה בחכתו של דרוקר לא מעט. הפורטה של דרוקר הוא זיהוי נקודות תורפה של חוסר-שקיפות, והצבת זרקור על המקומות האפלים שנבחרי ציבור לא רוצים שנראה. בין השאר מלבד פעילותו העיתונאית הוא גם היה שותף לייסודה של "התנועה לחופש המידע" והוא יו"ר ועדת חופש העיתונות של ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל (גילוי נאות: אני חבר בוועדה, אך מעולם לא נפגשנו).

במקרה של התחקיר על מירי רגב, דרוקר מצליח להפוך את הסחל'ה המקצועי של שרת התחבורה למאסט סי טי וי. כזה שהפך לשיחת ברזייה בכל מקום עבודה בישראל. מדובר במקרה נדיר שבו תחקיר עיתונאי אדיר ממדים שכולל נבירה באלפי מסמכים והתעסקות בנושאים אפורים כמו תקציבים לנת"צים בעיירות ספר הופך לטלוויזיה מהפנטת. ובכלל, נראה שמעולם לא נפל על רביב דרוקר תחקיר שמסכם כל כך יפה את המיקרוקוסמוס של הפוליטיקה הישראלית, ואולי של המדינה כולה.

החלק השני של התחקיר, ששודר אתמול ברשת 13, כולל כנראה את הרגע הכי "קשה לצפייה". זה שנותן את הבעיטה הכי חזקה בבטן. התכתבות פנימית של "הכוורת" של מירי רגב שמתכננת איך "להעניש" את תושבי קיבוץ בארי על כך שלא קיבלו יפה את כבוד שרת התחבורה כשהגיעה לביקור יחסי ציבור בקיבוץ, אחרי טבח השבת השחורה. למען מי שבמקרה פספס את התחקיר אחזור על המילים האלה, כדי להבהיר שלא מדובר בטעות דפוס: זמן קצר אחרי ה-7 באוקטובר, בזמן שאנשי קיבוץ בארי קברו את מתיהם והתפללו לשלום ילדיהם שנמצאו בשבי חמאס, שרת התחבורה ניהלה שיחה על דרכים לפגוע בקיבוץ כלכלית.

אחרי החלק הראשון של התחקיר כתבתי שבמדינה מתוקנת מירי רגב הייתה מפוטרת או מתפטרת, אחרי שידור הקטעים על התנהלותה של השרה אחרי ה-7 באוקטובר נראה שפרישה מהזירה הציבורית לא מספיקה במקרה שלה. בין אם התחקיר יספיק לצורך פתיחה בחקירה משטרתית וגם אם לא - ובואו לא נפתח ציפיות גדולות מדי ממשטרת בן גביר, שלא חוקרת שחיתות של פוליטיקאים, אלא רק השתתפות של חברות אופוזיציה בהפגנות חוקיות - מירי רגב צריכה להסתובב לכל מקום עם אות קין. היא חייבת להיעלם מהציבוריות הישראלית. המצביעים שהעלה אותה לשלטון, כולל "היהלומים" של הליכוד, צריכים להקיא אותה מקרבם. שום עזרה בהצבת תמרורים או הפעלת לחץ על מוסך הסדר לא שווה את הריקבון שמירי רגב החדירה למשרדי הממשלה, וגם למסדרונות הליכוד.

ובכלל, גם במציאות של מלחמת אזרחים קרה, שבה הביביסטים מהללים כל פוליטיקאי שפוגע בשמאלנים, כדאי להזכיר שההתנהלות הפושעת לכאורה של מירי רגב פוגעת גם בימנים תומכי ליכוד. האם בתל אביב, עוטף עזה או קרית שמונה אין ליכודניקים? מצביעי הליכוד לא יורדים לאילת דרך כביש 40? הם לא עוברים בתחנה המרכזית בתל אביב? השיטה של מירי רגב, כפי שנחשפה על ידי דרוקר, פוגעת בכל אזרחי ישראל - כולל בתומכים הכי גדולים של נתניהו. המחשבה כאילו מגיע לה כפיים כי היא דופקת שמאלנים מעוותת אפילו ביחס למציאות המוכרת.

ההחלטה לפצל את התחקיר לשני חלקים השאירה באופן טבעי את החלקים העסיסיים יותר לסוף, כולל הקטעים על ההתנהלות הביזיונית של שרת התחבורה בתחילת המלחמה. מה חבל ש"המקור" של דרוקר פרש מהמשרד עוד לפני ישיבת הקבינט המפורסמת בה שלפה לפי עדויות השרה רגב שקית פופקורן. אפשר רק לדמיין מה קרה שם בקבוצות הוואטסאפ המטורללות של השרה אחרי פרסום הדברים. ומצד שני, ההחלטה הזאת גם פגעה קצת בפלואו של התחקיר כמוצר טלוויזיוני. האם נכון היה באמת לפתוח את התחקיר דווקא בצורה כרונולוגית דרך הסרטון הוויראלי של השרה צועקת "תיסע" לנהג שלה? האם הקטע הזה בכלל קשור לתחקיר העיתונאי החשוב או שהוא רק מהווה סיפתח קומי? ואולי בכל זאת יש משהו בדבריו של עמית סגל על סגירת חשבונות מצדו של דרוקר כלפיו?

קשה לברוח מהמחשבה שהתחקיר היה יכול להרגיש יותר עוצמתי אם היה פותח בקטע על קיבוץ בארי, ומאידך גם אפשר היה לקצץ קטעים חצי היתוליים כמו הבחור שנוסע אחרי דרוקר רק כדי לקלל אותו, או לחילופין ההודעות של השר שלמה קרעי למירי רגב שנראה שבכל פעם שהוא נתקע בפקק הוא שולח לה הודעה במקום לעדכן על תנועה כבדה ב-waze. ומצד שני, להבדיל מהתנהלותו מול התקשורת הזרה למשל, אין פסול בהחלטה של קרעי לעדכן שרה בממשלה במשהו שקשור לפעילות המשרד.

ומצד שני, קטונתי. זה "האלבום הלבן" של דרוקר וזכותו לערוך אותו כראות עיניו, בטח כשכבר עכשיו ברור שמדובר ביצירת מופת עיתונאית. במדינה נורמלית היינו עכשיו עם הנהגה אחרת לגמרי, במדינה מתוקנת חקירת המשטרה נגד השרה שנחשפה מבצעת לכאורה עבירות של הפרת אמונים (לכל הפחות) כבר הייתה מוזמנת לחקירה, במדינה שמבינה את חשיבותה של עיתונאות רביב דרוקר כנראה היה מועמד לפרס ישראל - אבל אנחנו פשוט לא. זו השורה התחתונה של התחקיר: אנחנו חיים במדינה לא נורמלית, ומונהגים על ידי אנשים שלא ראויים להנהיג בני אדם.

ההתנהלות של מירי רגב אולי מתעסקת בתמונות יח"צ והופעות מביכות של גיא הוכמן, אבל במידה רבה היא זאת ששתלה את הזרעים שהובילו לקריסה של מוסדות המדינה בשבת השחורה. ועדות החקירה עוד ימצאו את האשמים במחדל ה-7 באוקטובר, אבל לא צריך להיות שופט עליון בדימוס כדי להבין מי האנשים שהביאו אותנו למצב הזה.

התחקיר המצוין של דרוקר - וכאן המקום לתת מחמאות גם לעורכת מיכל וגנר ולתחקירניות קשת סגל ודנה זיו - בולט בעיקר לאור הרמה הנמוכה שמפגינה העיתונות העברית בשנים האחרונות. תקשורת שמבוססת ברובה על הודעות דוברות, משחקי תן-קח בין אנשי ציבור לכתבי חצר, שופרות שכל קשר בינם לבין עיתונות מקרי בהחלט והרבה מאוד פוליטיקה פנימית על חשבון הציבור. כשמנסים להשתיק עיתונאים כמו רביב דרוקר (זוכרים את שלטי החוצות של הליכוד בבחירות 2021?) שעדיין זוכרים שתחקירים הם נשמת אפה של העיתונות, מנסים בעצם למנוע מהציבור את הזכות שלו לדעת מה באמת עושים בשבילם נבחרי הציבור שלהם. את התחקיר הזה עוד ילמדו בעתיד בבתי ספר לעיתונות, השאלה היא אם גם הציבור ילמד ממנו את הלקח.