אל תביטו לאחור בזעם

באיחור מה נחת אל בין ידי הספר הכי כיפי שקראתי לאחרונה: "הכישרון של גבריאל" (זמורה ביתן), שהזכיר לי את שקצת שכחתי מאז "הבודהה מהפרברים" האהוב ואחרי "אינטימיות" המלנכולי והמייגע – הכישרון הגדול של חניף קוריישי לכתוב יצירה שתהיה בו בזמן גם מהנה במיוחד וגם חכמה במיוחד.

"הכישרון של גבריאל" ממוקם בלונדון של עכשיו, כפי שהתבגרה להיות מאז סצינת הסבנטיס שרחשה בה ב"הבודהה מהפרברים", ואפילו מארח לרגע את גיבוריו של זה - כארים אמיר וצ'ארלי הירו. הטקסט עצמו, הבנוי כסיפור התבגרות, מעמיד במרכזו קונפליקט בין דורי מזן חדש. לא עוד הורים שצריכים להתמודד עם מציאות ההווה שמכתיב הבן, אלא בן שצריך להתמודד עם עברם של הוריו, אתגר שהופך קשה, במיוחד אם זה כולל מכנסי פאייטים מתרחבים והתרועעות עם כוכבי רוק כבירים.

הוריו של גבריאל, פליטים של ימי בוהמה נוצצים, מתקשים להסתדר עם המציאות האפורה של תשלומי שכר דירה ומריבות אינסופיות על כסף ועבודה יציבה. האב, גיטריסט מחונן שהפך לרוקר מזדקן וצולע (לאחר תאונת נפילה מנעלי הפלטפורמה שלו), מסרב לגנוז את מלחמות נעוריו ולהפוך לבורגני למופת, שכן אחרי הכל, "אינו כה נואש", לדבריו, "בכדי להתחיל לעבוד למחייתו". האם, מלבישת אצולת הרוקנרול לשעבר, מואסת בנאומי המרד מעלי השיבה ובפרזיטיות האידיאולוגית של האב ומחליטה לנפנף אותו מחייה כך שתוכל לפצוח בחינגת זיונים עם אמנים צעירים וחסונים. בתווך מצוי גבריאל.

אבל למרות שזה לא משהו לחיות לצד אב שהושלך מסצינת הרוק, וגם לא הכי נעים להיות במחיצת אם שהעבודה הרצינית הראשונה שלה היא כמלצרית - גבריאל יודע איך לסדר עניינים. בעצם, מה שהופך את הספר כולו לחוויה משמחת בסך הכל, היא העובדה שגבריאל הוא פשוט אחד המתבגרים הכי נערצים שנתקלתי בהם. האמת היא שלו היה ניתן, הייתי שבה אחורה ומנסה להתחלף איתו. כי לא רק שהוא חכם דיו כדי לאהוב את הנון-קונפורמיסטיות של הוריו, ולא, נניח, להתבייש בה, הוא גם מוצלח מספיק כדי לסייע להם לנתב אותה כך שתהלום את רוח התקופה שהשתנתה. ויותר מהכל, הוא יודע איך לאחד מחדש את התא המשפחתי המפורר.

אך לא בזה תמו יתרונותיו של גבריאל. קוריישי מזכה גם אותו במנה של יצירתיות, ואף מעניק לו, כצייר, יכולת ייחודית כאילו פנטסטית – להשיב לאובייקטים השטוחים המצוירים את נפחם הפיזי. בכך קוריישי בעצם מפיח חיים בדימוי השחוק המזהה את האמן כבורא, ומצליח להמחיז את הכוח האדיר המצוי בידי היוצר.

אולם הכישרון האמנותי כסגולה נחשקת אינו אמירה חד משמעית בהקשר של הטקסט. קוריישי מציע כי לכישרון אמנותי שני פנים - ככוח משקם או הורס, על פי האופן שבו הוא מנותב. למשל אביו של גבריאל, גיטריסט כה מחונן עד כי אינו מסוגל לראות מבעד לכשרונו המוזיקלי מה עוד נותר לו לעשות עם חייו, ברגע שזה אינו מספיק לו בכדי לזכות מחדש בתהילת הבמה שהיתה לו. העניין היפה הוא שקוריישי לא מציע פרישה בשיא, אלא התכווננות מחדש. אביו של גבריאל פשוט צריך למצוא מקום אחר מהבמה לממש את הכישרון שלו, ואז ודאי לו שיזכה שוב בתהילה. במובן זה ניתן לומר שקוריישי מייצר אמירה אופטימית על אודות עולם הגיוני שכישרון אמיתי יצליח לשרוד גם את תהפוכותיו.

כי מה שמקסים אצל קוריישי הוא שאינו מביט בלעג אל מי שהתרסקו מגדולתם, אך מסרבים להשלים עם כך. נהפוך הוא. קוריישי מעודד את דמויותיו לא לפרוש מחלומות או להתפכח ממנטרות עבר, אלא רק לסדר אותם כך שיתאימו להווה. ולכן הכישרון הגדול באמת של גבריאל, כמי שמופקד על הארגון מחדש של הוריו, הוא היכולת לא להירמס ולדחות את כיסופי העבר שלהם, ובמקום, לשאול מהם פיסות שיוסיפו צבע, ולא קדרות, לחייהם. על כן אפשר לומר שבסופו של דבר תמונת העולם של גבריאל התעצבה דווקא באמצעות צביטות הנוסטלגיה של הוריו כמו גם מהאכזבות שלהם. וסיפור ההתבגרות מציע, אם כן, כי לבסוף אין באמת מי שמתבגר - זה פשוט שובר מדי את הלב.