שרמנטיזי

הו, כמה שערורייתי! גבר שבוגד באשתו עם בחור צעיר, מאהב שרמנטי שמזיין כל מה שזז וגם קושר אותו למיטה, בעל קנאי שבטוח שאשתו נימפומנית, וגולת הכותרת - התגפפות בין נער לאשה מבוגרת.

אם אתם בני 200 וביליתם את מיטב שנותיכם בעליית גג מבודדת, סביר להניח שלא תעמדו בשרשרת ההתחכחויות ותפנו את האולם בטרם עת, כמו שעשו להפתעתי כמה מהשותפים שלי לצפייה והסתירו לי כמה הצטרפתויות. לא שזה ממש הפריע לי.

הלכתי לראות את "נשיקות צרפתיות" כי הדיבור עליו הוא שהסרט אמנם מציג קומדיית חדר מיטות, אבל מתוחכמת, או אינטליגנטית, או עשויה היטב, או רגישה, או איזושהי מחמאה מהסוג הזה. הדיבור הוא גם שהבמאי מישל בלאן (שגם משחק בסרט) הוא אחד השחקנים והתסריטאים המוערכים כרגע בצרפת. המשחק באמת לא רע, הצילומים די יפים, התסריט סביר, ואפילו נרשמו פה ושם נרשמו כמה פציחות בצחוק.

אך עדיין, מעל ריצוד הצלולואיד ריחף כל העת ענן קומיקס מעיק מעוטר בסימן שאלה ענקי, נושא את הכותרת: למה לעזאזל עשו את הסרט הזה? "נשיקות צרפתיות" אמנם אינטליגנטי יותר מ"אסקימו לימון" ובוגר יותר מ"אמריקן פאי", ואם היה מוקרן במטוס אפילו יכול היה לשמח, אבל מה זה בדיוק אומר? מה עומד מאחורי הדברים? תכלית? מסר? שליחות? הלו, יש מישהו בבית? מר מישל בלאן?

זה בטח נורא ישראלי מצידי, אבל כשאני נתקלת בהפקה מסוג "נשיקות צרפתיות" אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כמה קשה לעשות סרט, כל סרט, גם את הסרט הזה, כמה כסף ויזע פוזרו בלי שום חזון, וכמה סרטים טובים, או מכוניות חדשות, או שקי אורז, אפשר היה לקנות במקום.

הגלגולים המוגזמים שעבר שמו של הסרט יכולים גם הם להעיד על נזילות האלמנטים ותרכובת היצירה הארעית: "דברים של קיץ" (ג'וזף קונולי) הוא שם הספר שעליו מבוסס התסריט לפיצ'ר הנושא את הכותרת "נשק את מי שאתה רוצה", שהפך באנגלית ל"תראה איך הם רצים" ובעברית ל"נשיקות צרפתיות" - שם שמלכד את כל הסטריאוטיפים הפרנקופוביים שלנו.

יכול להיות שזה מין סרט כזה שפשוט מתכוון לחגוג את החיים הטובים, לעשות שמח לקהל ולדמויות, אבל גם בשביל זה הוא קצת נורמלי מדי. כולה וויקאנד רווי סקס של כמה יאפים. טוב, בסוף יש איזשהו רגע רציני שבו הגיבורה מביטה מעבר לחלון במבט מלא משמעות בזמן שבעלה מסביר למאהבת לשעבר שאת החיים צריך לעבור בזיגזג. במילים אחרות: אלו החיים והכל בסדר כי הכל בסדר. פיוטי.