"אם אני לא אכתוב, אני עלול לאבד את שפיותי. אני ממש חייב את זה"

חלקו השני של האלבום החדש של שלומי שבן היה אמור לצאת ב-9 באוקטובר, יומיים לאחר המתקפה הרצחנית של חמאס. "זה יום הנישואים של יובל ושלי וחשבתי להוציא את "לבזבז לך את הזמן" כמתנה לעצמנו", נזכר שבן בריאיון לוואלה תרבות. "אבל אחרי 7 באוקטובר הכול לא רק נדחה אלא נמחה. ממש שכחתי מהדבר הזה, שכחתי שיש את 'בית פתוח חלק ב'', שכחתי שרציתי להוציא אלבום. הכול נזנח לחלוטין".

ומה קרה שבסוף החלטת להוציא אותו?

"ואז קרו כל מיני דברים, ומתישהו היה שלב שבו תוך כדי ההופעות הבנתי שאני נאחז בכל מיני ביטויים של אנושיות, של יופי, של מוזיקה, של מילים, של תרבות. זאת אומרת, אם היה משהו שהחזיק לי את הראש מעל המים זה הדברים האלו. וחשבתי 'למה לא לתת לדבר הזה אוויר ואור ושילך למי שמעוניין בזה? בלי קמפיין יוצא דופן, בלי ללחוץ, פשוט להוציא את האלבום לאוויר העולם".

ותהית בינך לבינך אם השירים בו צריכים להתכתב באופן כלשהו עם המצב?

"לא. כלומר, ברור שתהיתי אבל היה לי ברור שהאלבום הזה לא כל כך מתכתב עם רוח התקופה, לפחות באופן שבו אני תופס אותו. כמובן שהקשבתי לו כדי לבדוק שאין בו דברים בוטים או חורגים או צורמים, ופרט לאזכור אחד של עזה בשיר של 12 דקות - שגם ככה מגיע באזור דקה 9 כך שאף אחד לא יגיע לשם בכל מקרה - שאר האלבום עוסק באהבה, באומנות ובשיר תצלום כזה עם חוה אלברשטיין. רציתי לתת לקהל שלי אפשרות להתרווח ולהקשיב למשהו שאולי יעשה להם טוב".

* צפו למעלה בריאיון המלא עם שלומי שבן
* אפשר גם להאזין לריאיון המלא עם שלומי שבן בספוטיפיי

למה בעצם החלטת לפצל את האלבום לשני חלקים?

"במקור זה היה אמור להיות אלבום אחד. זאת הייתה יצירה אחת, היא הוקלטה באבחה אחת. אבל כשהגיע השלב האחרון, שהוא השלב האהוב עליי - שלב עריכת האלבום שבו אנחנו מחליטים על סדר השירים, התמונה סירבה להתגבש לכדי תמונה אחת. חשבתי שאולי יש שירים שראויים לגניזה, שאולי אין פה אלבום בכלל, שאולי זה רצף של סינגלים שיצא משליטה. היו כל מיני תהיות, עד שהבנתי בעזרתו של המפיק שלי אסף תלמודי ובעזרת ידידי אסף אמדורסקי שמדובר כנראה בשתי יצירות. וברגע שעלתה האופציה שמדובר בשתי יצירות, היה לי ברור מה שייך לחלק הראשון ומה לשני. פתאום הכל התבהר".

בחלק השני של האלבום יש שיר ששמו "העצמה תחרותית" שאורכו 12 דקות, מעין אופרת רוק. איך נולד דבר כזה?

"כן, אופרה לזמר יחיד. איך זה נולד? אני אגיד לך בדיוק. בתקופת הקורונה היה לי הרבה זמן וגם הייתה בי תחושה שהשירים שכתבתי לאו דווקא יישמעו. הייתה תחושה של סוף העולם".

באופן כללי נדמה שאתה אוהב סופי עולם.

"כן, אני חושב על סופי עולם ועוסק בזה לא מעט. אז הייתי מגיע אז לסטודיו, הרחובות היו ריקים, כתבתי את השיר הזה ולא ראיתי שום סיבה לעצור אותו כל פעם. אני אומר את זה ברצינות. זאת אומרת, כתבתי חלק, וממש כמו שאתה כותב סיפור קצר או לא כל כך קצר, כי אתה סקרן לאן הוא הולך. בסוף כמובן שיפצתי אותו, ערכתי אותו, אבל זה באמת שיר שכתב את עצמו ולא הפסיק, עד שהוא הפסיק. ואז נשאלת השאלה, שאולי לא נעים לך לשאול אותי, למה להוציא אותו? חשבתי שיש בו משהו למרות שהוא ארוך ולא ברור. חשבתי מה הפונקציה של שיר כזה בעולם. אני חושב על זה הרבה בזמן האחרון. כשאתה מסיים לכתוב שירים אתה שואל, 'אוקיי, אבל האם צריך שיר כזה? כלומר, למי הוא יכול להועיל או למי הוא יכול לגרום הנאה?'. לא הייתה לי תשובה מאוד טובה לגבי השיר הזה כי אני יכול להבין שאנשים נשברים באיזשהו שלב בזמן השיר, אבל חשבתי שהוא מספיק רהוט לטעמי ומספיק מלא דמיון בשביל לשים אותו שם, לכל המעוניין".

יש שאלה בנאלית שאני לא יכול שלא לשאול - איך 7 באוקטובר שינה אותך, גם כמוזיקאי וגם כאדם?

"אני אתן לך תשובה בנאלית: כמוזיקאי אני עוד לא יודע. באופן מאוד מוזר, אני נאלצתי לכתוב המון די בסמוך ל-7 באוקטובר כי התחייבתי לכתוב מיוזיקל באנגלית לתיאטרון בגרמניה, כך שמ-9 באוקטובר פחות או יותר עד 9 בדצמבר נמצאתי במצב של כתיבה אינטנסיבית, לא בשפה שלי - ולא על הנושא שתכננתי לעסוק בו. זה לא עונה על השאלה איך זה שינה אותי כמוזיקאי אבל מה שברור לי זה שלא נפלתי כפי שהייתי נופל אם לא היה לי את הפרויקט הזה", הוא אומר.

"ועכשיו, כשאני לא עסוק ביצירה אלא בעיקר בהופעות ואנחנו כבר במרחק של שבעה חודשים מאירועי 7 באוקטובר, אני אענה לך את התשובה הבנאלית שאני פשוט חושב שאני בן אדם עצוב יותר. מאוד קשה לי למצוא שמחה ואני בן אדם שתמיד היה טוב בלהדחיק אירועים, אפילו אירועים גדולים. זו התמודדות יומיומית מבחינתי למצוא שמחת חיים ולמצוא מאיפה לגייס אופטימיות".

וכאבא לשני ילדים, איך אתה מסביר להם את מה שקרה?

"קודם כל הקטן הוא עדיין קטן. הוא חי בעולם שבו המציאות היא משחק וידאו אחד גדול. אני זוכר את עצמי במלחמת המפרץ, הייתי בן 14, ולמרות ששום דבר לא הכין אותי לטילים שנופלים על הבית, הייתה איזו ידיעה שהכול בסדר. כלומר יש אזעקות אבל הכול בסדר. ניסיתי להעביר את האתוס המפוקפק הזה לבן הגדול שלי שאנחנו חיים במדינה משוגעת כזו שיש בה אזעקות וטילים אבל שום דבר רע באמת לא יכול לקרות. כלומר, הדבר הזה שגידלו אותנו עליו ושזה אחד הדברים הראשונים שקרסו ב-7 באוקטובר. יש גם את העולם המזעזע והקשה של החטופים ובאיזשהו שלב ניסיתי שזה לא יזלוג לתוך התודעה של הבן הגדול שלנו אבל זה בלתי אפשרי. אני לא יכול לומר שמצאתי איזו נוסחת פלא איך לדברר את זה בלי לצלק את הנפש שלו".

איזו תחושה אתה בעיקר מרגיש כלפי ההנהגה בתקופה הזאת? כעס? אכזבה? תסכול? שנאה?

"זה כל הדברים שאמרת לצד עצב גדול. ועדיין התקווה שלי לא מופנית כלפי ההנהגה אלא דווקא כלפי אנשים שהם לאו דווקא בצד הפוליטי שלי. אני מקווה שהם יתפכחו - סליחה על המילה הנלוזה - ויבינו שזה לא קשור לפוליטיקה. אני מקווה שהם יבינו שיש לנו בעיה אמיתית עם מנהיג שסיים את תפקידו ושהם צריכים רק לומר שתי מילים - 'בחירות עכשיו'. זה הכול. זאת התקווה שלי כרגע. אני מקווה שהאנשים שהם לאו דווקא מהאזורים המידיים שלי ישמיעו קול".

דיברנו מקודם על גרמניה, אז למי שלא יודע אתה חיית על קו ישראל-גרמניה בחודשים האחרונים כי כתבת שם שירים למחזמר.

"כן, זה נשמע מוזר. זה מרגיש כמו צחי נוי שמאוד פופולרי בגרמניה (צוחק). יעלי רונן, שלמדה איתי יחד בתלמה ילין, היא במאית מאוד מצליחה בגרמניה. היא הזמינה אותי בהתחלה לכתוב מילים ולחן לחמישה שירים עבור הצגה חדשה. אחר כך עשינו הצגה נוספת שקראו לה 'מדרון חלקלק' שזכתה להצלחה ואחר כך כתבנו את המחזמר האחרון שנקרא 'באקט ליסט'. התחלנו כאמור לכתוב את זה מחדש ב-9 באוקטובר וזה מספר על אדם שעבר הסרת טראומה נקודתית מהתודעה שלו. אנחנו מוצאים אותו בחדר ההתאוששות, ששם אומרים לו שתהיינה כל מיני תופעות לוואי, בין השאר הוא יראה כל מיני זיכרונות פנטום, שלא יהיה ברור לו, אם הם שלו או לא. צפים אצלו כל מיני זכרונות, חלקם באמת לא שלו, חלקם אישיים וחלקם זיכרונות מלחמה, ולמחזמר הזה כתבתי שירים באנגלית. זו הייתה הפתעה בשבילי שאני יכול לכתוב באנגלית. כולם שירים חדשים מלבד "תרגיל בהתעוררות" שתורגם לאנגלית".

איך קוראים לו באנגלית?

"Awakening. זה היה מעניין, כי הרבה אנשים, כלומר גרמנים שלא שמעו את השיר הזה ולא הכירו את ההיסטוריה שלו ולא מכירים אותי ואת חוה אלברשטיין, הגיבו לשיר הזה".

כלומר, זה מראה לך על העוצמה שלו.

"כן, זה מראה שיש בו משהו כנראה, בשיר הזה. תמיד ייחסתי את ההצלחה שלו גם לזמן שהוא יצא וגם לנוכחות של חוה, ופתאום במחזמר הזה הוא ממש התבלט. יכול להיות ששאר השירים פשוט יצאו ממש חרא. זו גם אפשרות (צוחק)".

כשהיית בגרמניה מיד אחרי 7 באוקטובר, לא אמרת לעצמך אפילו לרגע אחד 'מה אני צריך את כל הבלגן של ישראל? אני יכול לגור בחו"ל בשקט ולהצליח גם פה'? כלומר, לא חשבת לרגע אחד לעזוב לארץ אחרת?

"לא, זו הייתה בדיוק חוויה הפוכה. ישראל הייתה אמנם במצב הכי גרוע שאני מכיר אותה אבל באיזשהו מקום הרגשתי באירופה הרבה פחות בטוח למרות שהייתי בתוך תיאטרון, למרות שלא הסתובבתי ברחובות ולמרות שהייתי בגרמניה. דווקא בישראל הרגשתי יותר בטוח בזמן אזעקות".

למה? כי יותר קל לך להיות עם המשפחה? עם הקהילה?

"את זה אני מכיר. זאת אומרת, גיליתי שאני לא מכיר את זה אבל עדיין הרגשתי פה בטוח יותר. אפילו הקרבה לאירוע, שאתה מקבל אותו כבר מפולטר ומדוברר, אז הוא נראה שונה. יותר גדול או יותר מפחיד ממה שהוא. היה לי מאוד קשה להיות בגרמניה".

ולא חשבת לרגע אחד 'מה אני צריך את זה'?!

"אני יודע למה צריך את ישראל, זאת הטרגדיה. אנחנו חייבים את ישראל, זו לא בחירה. אני מדבר עכשיו מעבר לפן האישי ומעבר למקצוע שלי. אני חושב שאנחנו כיהודים זקוקים למדינת היהודים. וגם אם כן נדבר ברמה האישית, אני כותב בעברית. אני גדלתי פה על השפה הזאת, עליה מבוססת התרבות שלי. קשה לי לדמיין את הילדים שלי גדלים בשום מקום אחר. אני לא אומר שלא עברו בי מחשבות כמו להרבה חברים שלי על האם זה צו גורל, האם חייבים להישאר פה, אבל בסופו של דבר אני יודע מה זה להיות זר. גרתי בלונדון שלוש שנים. אני יודע מה זה להיות לא בבית שלך ועם כל המורכבות של הבית המשוגע והדפוק הזה, אני ממש רוצה להילחם עליו".

כשהיית מגיע לישראל מגרמניה בחודשים אחרי 7 באוקטובר, הופעת מול חיילים? מפונים? פצועים?

"בטח, אני עדיין עושה את זה. גם חיילים, גם מפונים, גם פצועים, וגם לצערי בהלוויות ובאזכרות. פגשתי אנשים שנראו בטראומה מוחלטת ולא כל כך תקשרו. פגשתי אנשי צוות רפואיים שנראים לכאורה נורמטיביים אבל כשאתה מדבר איתם לעומק אתה מבין שהם שרוטים לחלוטין. הם אנשים שמטפלים בלי הפסקה בפצועים קשה, אפילו במחבלים. הם עושים עבודה חשובה והם לא ראו בית חודשים. זה מופרע לגמרי ואתה רואה את הטירוף בעיניים שלהם".

בימים אלו אתה משחק לראשונה ב-"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" שמשודרת בקשת 12. ובקרוב גם הסרט של תום נשר שבו שיחקת יוצג בפסטיבל טרייבקה. איך זה הרגיש לצפות בעצמך על המסך הקטן?

"שמע, קרה לי דבר מאוד מוזר כי לפני הפרק הראשון הטלוויזיה שלי שבקה חיים. הבמאי שאל אותי 'נו, מה אתה אומר? מה חשבת?', ואמרתי לו 'שמע, הטלוויזיה שלי לא עבדה'. אז הוא אמר 'נו באמת, תביא תירוץ טוב יותר'. בסופו של דבר ראיתי את הפרק באייפון. בהתחלה צפיתי בזה כמו שצופים בסרט אימה כשמכסים חצי פרצוף, אבל שמחתי לראות שזה עבר בלי מבוכות גדולות. את ההמשך עוד לא ראיתי אבל שמחתי לראות שזו סדרה טובה, מגי אזרזר נפלאה, זה מצולם יפה, זה כתוב נהדר".

למה דווקא החלטת לשחק דווקא בסדרה הזו? כי פנו אליך לא פעם להשתתף בסדרות אחרות.

"הבמאי אורן שקדי הוא חבר שלי והוא אמר לי 'תשמע, אני ממש רואה אותך בתור עורך הדין עופר אברמוב, הגרוש של מגי אזרזר'. זה קרה לי הרבה שאנשים שראו אותי מופיע חשבו שבגלל שאני מגיש את השירים שלי בצורה מסוימת, אני גם יכול להיות שחקן".

אבל זה לא רק זה. גם בקליפים שלך, למשל ב'המאהב של אשתך', אתה ממש מגלם דמות.

"נכון. זה התפקיד הכי טוב שלי, אם אתה שואל אותי. אני יכול להבין איך אפשר להתבלבל ולחשוב שאני אולי גם שחקן, גם אני התבלבלתי כי אני הלכתי לאודישנים ותמיד לא התקבלתי. חטפתי שם התקפי חרדה וגם אמרתי את זה לאורן הבמאי. הוא התעקש ואמר לי לבוא. עד אז הייתי מגיע לאודישן לא מוכן, אף פעם לא התכוננתי כמו שצריך והפעם אמרתי שאני אתכונן כמו שצריך. כמובן שלא עשיתי את זה אז באתי לחוץ מאוד. הזעתי מאוד, הייתי במין התקף חרדה כזה. אני חושב שהם מאוד התרשמו והם חשבו שאני שחקן טוטאלי. בסופו של דבר התקבלתי. זו הייתה חוויה מעורבת, זה היה מאוד נחמד".

כמוזיקאי שתמיד שולט בכל אספקט בשיר שלו או בהופעה שלו, לא נהנית קצת להתרווח לאחור ולהיות בורג במכונה שלמה שאתה לא אחראי לה?

"לא, זה בדיוק הפוך".

למה הפוך? אתה בא רק לבצע.

"כן, אבל אתה מבצע בלי טכניקה. זה לא נעים. מספיק שאיש הבום מסתובב שנייה לומר משהו למישהו, אתה חושב שהוא צוחק עליך ואז אתה אבוד. אם הייתה לי טכניקה, הייתי נאחז בה, אבל לא הייתה. אז בסדר, עשיתי את זה פעם אחת, עשיתי את זה פעם שנייה, אני לא יודע אם אני אעשה את זה פעם שלישית. זה היה נחמד. כשזה היה כיף זה היה ממש כיף. זה אני יכול להגיד לך. תוך כדי צילומי הסרט של תום נשר הבנתי שזו אפיזודה".

אז אין מה לצפות לערב מערכונים ושירים שלך ושל אשתך יובל שרף סטייל יונה אליאן וששי קשת עוד הרבה שנים?

"כמה שנים הם ביחד? 45 בערך? אז קודם שיובל ואני נהיה יונה וששי מהבחינה הזו. ולגבי הערב - אני מקווה שזה לא יידרדר לשם".

קשה להאמין אבל שלומי שבן (47) פרץ לחיינו לפני 24 שנים כשהוציא אלבום ראשון ומופתי שנשא את שמו. מאז הוא הוציא את "עיר" ב-2007, את "מגדל הפזמון" ב-2009, את "תרגיל בהתעוררות" ב-2014 וב-2023 את "בית פתוח חלק א'". לפני חודשים ספורים הוציא, כאמור, את חלקו השני - "בית פתוח חלק ב'". בין לבין הוא הופיע עם רמי פורטיס, חוה אלברשטיין, כתב את פסקול הסדרה "הד קולך" (כאן 11), הופיע בכל במה אפשרית, זכה לשבחי הביקורת - אך בעיקר הכניס לפנתיאון המוזיקלי הישראלי כמה קלאסיקות בלתי נשכחות, ביניהן "אריק", "כנען", "תרגיל בהתעוררות", "האזרח האחד", "כולם אומרים", "עברנו לצפון" ועוד שירים רבים ונפלאים. ב-30 במאי יופיע עם פסנתר באודיטוריום סלע שבמכון ויצמן וב-6 ביוני יופיע עם תזמורת כלי מיתר ב"קו רקיע". למי שטרם ראה, נבהיר שמדובר במופע חובה.

יש לך טייפקאסט מסוים מאז שפרצת אי-אז בשנת 2000. אתה האשכנזי, התל אביבי, השמאלן. ניסית להילחם אי פעם בטייפקאסט הזה או שהשלמת איתו מלכתחילה?

"לוקח זמן עד שאתה מבין שיש לך טייפקאסט. אתה מתחיל להופיע, להתראיין, ואז במרוצת לא הרבה שנים אתה מבין שמשהו מתקשה ונדבק אליך. בדרך כלל זה מבוסס על סיפור אמיתי. אני הרי תל אביבי. עם זאת, אני לא באמת אשכנזי, רק חצי, אבל אני יכול להבין למה אם מישהו מסתכל עליי הוא רואה תל אביבי. להגיד שניסיתי להילחם בזה זו תהיה הפרזה, אבל יש דברים בטייפקאסט הזה שפחות מתיישבים לי עם איך שאני תופס את עצמי. כשאני בא לדבר עם אנשים, התגובות שאני מקבל הן שאני לא מה שאותו אדם ציפה שאהיה. יש פער ביני לבין הפרסונה שלי".

אבל אתה מדבר על מפגשים בין אישיים. אני יותר מדבר על התדמית שלך.

"אני לא חושב שזה משהו שאפשר להילחם בו. אתה יכול לעשות את מה שאתה עושה ולקוות שאנשים ייקחו מזה משהו שלא קשור בכלל לטייפקאסט".

מקודם דיברנו על "תרגיל בהתעוררות". כשאתה כותב שיר כזה אתה מרגיש שיש לך ביד חומר נפץ?

"זה מצחיק שאתה משתמש בביטוי חומר נפץ, תכף אגיד לך למה. עד הרגע האחרון, השיר "תרגיל בהתעוררות" היה מועמד להיגנז מהאלבום. ואז כידוע הוצע לי להכניס קול נשי, חוה אלברשטיין שרה, ורק אחרי כן הרגשתי שזה פצצת אטום".

והמפיק שלך אסף תלמודי לא חשב כך?

"אני מניח שכן. קודם כל, זה בזכותם. הם אלו שבסופו של דבר מנעו מהשיר לזלוג החוצה, הם הכניסו את חוה לעניין, אני חושב שהם ניסו להיות אחראים וזהירים. אני הרגשתי שזה מאוד חזק אבל אני יכול להודות שהרגשתי את זה גם לגבי שירים אחרים שיצאו ונעלמו כנפיחה בחושך".

ומה לגבי "כנען"?

"גם לגבי "כנען" הרגשתי משהו חזק. עם זאת, בגלל אורכו לא הייתי מופתע אם פתאום הוא היה הופך להיות לשיר כזה של יודעי ח"ן בלבד. יש לי כמה וכמה שירים כאלה. הם מוכרים לקהל שלי ואני שר אותם בהופעות. זה בסדר".

יש לך דוגמאות הפוכות נוספות? כלומר, לשירים שחשבת לגנוז אבל הפתיעו אותך לטובה?

"יש הרבה שירים שכשכתבתי אותם חשבתי שאני מעביר את הזמן עד לכתיבת השיר הבא. השתעשעתי קצת כשבאתי בלי יותר מחשבה וכתבתי".

נראה לי שבוב דילן אמר שהשירים הכי טובים שלו נכתבים כשהוא חסר מודעות.

"כרגיל הניסוח של דילן יותר טוב משלי והוא אמר את זה לפניי".

מה חשבת על ההחלטה של עברי לידר להשיא משואה?

"תראה, עברי הוא קולגה שלי, אז...".

אנסח את זה אחרת: אילו היו מציעים לך השנה להשיא משואה - היית מסכים?

"אני אגיד לך שני דברים בשביל להיות פייר לגמרי: לא היו מציעים לי ולא הייתי מסכים, אז לכן אני לא שופט את עברי. אני לא הייתי עושה את זה, אבל גם זה נורא קל להגיד כי לא הציעו לי. הוא לקח את הבחירה שלו וזה בסדר".

ולמה היית מסרב? בשנה אחרת היית מסכים בטח, לא?

"זה כל כך היפותטי, שאני לא מדמיין מצב שמציעים לי כזה דבר. אני גם לא יודע אם הייתי עושה את זה בשנה אחרת, בטח ובטח שלא בשנה הזאת".

איזו מוזיקה אתה שומע בבית?

"המנעד די רחב, האמת. זה יכול להיות ג'אז, מוזיקה קלאסית, היפ-הופ, אלבומים חדשים שמעניין אותי לשמוע".

איזה שיר או יוצר ישראלי למשל תפס לך את האוזן בזמן האחרון?

"שי טרא ליטמן הוציא אלבום חדש ויפה, גם הראפר שאיי. בשני האלבומים השם שלי מוזכר, אז אני לא רוצה שיחשבו שזה בגלל זה. אני ממליץ עליהם כי הם פשוט טובים. אבל אני שומע גם הרבה מוזיקה מחו"ל".

מה למשל? גם פופ אתה שומע?

"בטח. שמעתי את בילי אייליש החדש, שמעתי דוג'ה קאט".

והילדים שלך שומעים שלומי שבן או נועה קירל?

"הילדים שלי שומעים נועה קירל כמובן. לפני כמה ימים יובל ואני לקחנו את הבן הקטן שלנו להופעה של רביד פלוטניק ברדינג 3. לא ראיתי אותו הרבה זמן בהופעה וזה היה מדהים לראות את החופש שהוא הגיע אליו. הוא באמת מאסטר של כל הטקס הזה. הוא נשמע כל כך טוב עם הלהקה. הוא גם קלט אותי בקהל אז הוא כאילו עשה לי בושות אבל בעצם הוא עשה לי כבוד והוציא אותי מלך מול הילד שלי, שזה הכי נחמד. אז לא, הם לא שומעים שירים שלי".

אתה בעצם אומר שנורי לא שומע את השיר 'נורי' ששלומי שבן כתב עליו.

"נורי שמע את השיר 'נורי' כשהוא יצא. האמת שגם את 'כנען' הם אהבו. אבל אולי זה בגלל הנוכחות של זמרים אחרים שם, לא נזכיר שמות (צוחק)".

אתה יכול למצוא את עצמך לוקח אלמנטים מרביד? מטונה? מההיפ-הופ? מהמזרחי אפילו?

"לכל שיר שמרגש אותי יש פוטנציאל השפעה, בלי קשר לז'אנר. אני אוהב שירים סיפוריים, אני אוהב טקסט ואני אוהב הרבה טקסט. אני גם אוהב ביט. אני פחות אמן של ביט אבל אני נהנה מזה".

"אתה זוכר שבתחילת השיחה שאלת אותי מה השתנה בי?", שואל שבן. "אמרתי לך שמאוד קשה לי למצוא שמחת חיים. זה משהו שכולנו אולי מרגישים. ועכשיו אני מרגיש שאם אני לא אכתוב בקרוב - בלי קשר לתוצאה שתתקבל - אני עשוי לאבד את השפיות שלי. אני כבר עכשיו מתחיל לאבד את ה'סנטר' שלי. זאת אומרת, הדבר הזה בשבילי הוא מעבר למשהו שאני עושה כי זאת הקריירה שלי, או כי אני מוזיקאי".

אתה ממש חייב את זה כמו אוכל ושתייה.

"אני ממש חייב את זה. אם למשל ריאיון זה המקום שבו אני מרגיש הכי רחוק מעצמי - אל תיעלב - אז מצב של כתיבה ויצירה זה המצב ההפוך. זה המצב היחיד שבו אני באמת מרגיש שאני יודע מי אני בעולם, לטוב או לרע, זה לא אומר שאני תופס המון מקום בעולם, אבל אני יודע מי אני. כשאתה כותב שיר או סיפור, אתה יכול להביא את עצמך לאיזשהו מצב שאתה מרמה את עצמך, שאף אחד לא ישמע את זה אף פעם, ואז זו באמת מדיטציה ואז באמת אתה מגלה משהו על עצמך, אפילו קטן, או אפילו איזה מין רעיון שאתה אומר: כמה מוזר שאני חשבתי אותו, ואולי לא אני חשבתי אותו, אולי הוא ריחף באוויר וכתבתי אותו. זה הכיף שלי במקצוע הזה שנקרא מוזיקאי וכותב".

כשאתה כותב לעצמך כל מיני שברירי רעיונות לשירים עתידיים, אתה שם לב שחודר לשם 7 באוקטובר והשפעותיו?

"ברור לי שכן, בטח. אני אני לא חושב שיש משהו ברשימות שלי שלא טבול בדבר הזה, גם אם לא באופן ישיר".

אתה חושב שיום אחד יהיה פה טוב או שתמיד השמיים יהיו צבועים וניל והאופק מפויח?

"אני לא בשיא האופטימיות שלי אז אני לא יודע אם יום אחד יהיה פה טוב. זה גם נורא תלוי איך אתה מגדיר טוב. אני חושב שתמיד יהיה פה מורכב, לא רק מעצם הגיאוגרפיה והמפגש עם השכנים שלנו, גם מעצם העם שאנחנו והמקומות הרבים והשונים שמהם הגענו לכאן. אני לא יודע אם זה יקרה בתקופת חיי, אבל אני רוצה להאמין שנצליח למצוא איזושהי דרך לאזן גם את הפנים שלנו וגם את המפגש שלנו עם החוץ".