המאולצת

לא אוהבים אותנו באמריקה. כלומר, אוהבים אותנו, אבל אשכנזים. כלומר, אוהבים אותנו אשכנזים, אבל רק אם אנחנו נשואים בינינו. יעני, אם, נגיד, אני אשכנזי ואשתי פרסית, אז בביקורת דרכונים ב-JFK אני אקבל חותמת, חיוך וקופון לסטארבקס מקווין לאטיפה בדלפק; ואשתי, לעומתי, תקבל הפנייה לחדר בדיקה גופנית ותשאול ריגול נגדי של רשות ההגירה, שלא לדבר על הוולקם אבורד סטייל יאנקי דודל: "פרסי גו הום", כלומר למפרץ הפרסי.

כי ריטה, ככה, כמו שהיא, עם הלוק החדש של מכון הכושר בהתקפת אוברדוז של סטרואידים, היא גם הכי מיקי חיימוביץ' של רוכשי התקליטורים וגם הכי רינת גבאי של כל הנערות מתיכון האמנויות שחולמות יום אחד לעשות את זה בגדול: להיכנס לפליי-ליסט של אבירם בוכריס. כי ריטה, ככה, כמו שהיא, עם אווירת ה"קנה כחול-לבן – זה מצוין" שמלווה כל יציאת מוצר שלה לחנויות, היא לא מספיק ישראלית עבור האמריקאים וטילי החרטוט החכמים שלהם.

ולכאורה, זה אמור להיות מפתיע, שכן אנשים אחים אנחנו, ואם משפחת יוהאן-פרוז היתה טועה בניווט ומגיעה לקוני איילנד במקום לנתב"ג, אפשר והיום היינו מדברים עליה בתור "התשובה הפרסית (יהודית) לגלוריה אסטפן", נציגה של פרס'ין-אמריקן שיק חדש ונורא תקין פוליטית ופרסומת מהלכת לאורז צהוב, מתובל חריף-מתוק בהפקת קווינסי ג'ונס. אבל היא בחרה בארץ המכורה, וטוב שכך, שאם לא כך, איזה חור שחור של ריקנות היה נפער בתרבותנו החלולה – אם לא היה לה על המדף את "ריטה ורמי – המופע לוועדי עובדים", כמוצר יסוד הכרחי להגדרה עצמית של זהותנו המחורפנת, המוצצת לעצמה ואז ממהרת לשטוף את הפה מפני מה יגידו הגויים.

ואם נביט בקריירה של ריטה זו, נגלה נערת מתנ"ס שעשתה את המסלול המלא של עיר הנוער-קדם אירוויזיון-טקסט מולחן של יאיר לפיד-דואט עם שלמה ארצי וצילום משותף עם שאול מופז בדרך אל לבו המבעבע מיצים רעילים של הקונצנזוס. הקונצנזוס הישראלי, אתם זוכרים: אותה מחלה סופנית שרק אמנים מתים, שיוצרים אמנות מתה, מסוגלים ללבלב בתוכו – שכן הוא ייצוג נאמן של העם המת, בארצו המתה, על האידיאלים החיים שלו, בשמם ממיתים אחרים ואחר כך רצים לראיון מפנק אצל יצפאן, עוד ענק אמצע הדרך שפשוט כיף להיות בסביבת החיקויים הוולגריים שלו לרמטכ"לים ממוצא פרסי וכו'.

כן, זוהי הריטה, על הצלחתה המשגשגת, על גדודי הנאמנים האותנטיים שלה, על חיטובי תלתליה וגזרת השזיף שבא לקטוף של קולה המתוק, על חיוכיה המסתחבקים – טובלים באיזה דכדוך כמו נוגע ללב, על מצמוציה הדומים להתקף אפילפסיה של טוב לב מבוים, על מיניותה המהודקת בתוך אריזת כרום מכופתרת של עוד שער בעוד שבועון פנאי לאשה. כן, זוהי הריטה, על הסנטימנטליות המאולצת שלה, על הקופי ענאניות בה היא מתבטאת בכל נושא, על הרגלי הליטוף העצמי שלה על הבמה, על קמפיין מודעות הפרסומת לאופנה הבורגנית ליאפי באוברדראפט שלה, על הזוגיות הנחשקת שלה עם אחד, רמי קלינשטיין, סוג של שלמה וישינסקי עם אוזן טובה למלודיות.

כן, זוהי ריטה, על המלודרמטיות הפתטית אותה היא משווקת לציבור כהחצנה של אישיותה: אני לא היסטרית, אני פשוט נורא מרוגשת. כל הזמן. כך גם ישראל, אוהבת להריח טוב, אפילו אם זה אומר להפריז בכמות הדיאודורנט, שהוא גז רעיל. כך גם אנחנו, נורא רוצים שיאהבו אותנו, בגלל שאנחנו מיוחדים ויוצאי דופן בדרכנו ויחידים בדורנו ובחרת בנו מכל העמים, וכשעניין פעוט כמו הסעיף "ארץ לידה" בדרכון עושה לנו בעיות בקבלת הויזה לאמריקה, אנחנו לא מבינים, פשוט לא מבינים, מה רוצים מאתנו הגויים ואיך זה שהם לא רואים, שאנחנו כמו שאנחנו, בסך הכל רוצים לדפוק חלטורה ציונית הולמת בפני קהל יורדים בלוס אנג'לס?