זה היה נדיר, אני הייתי שם: שום דבר לא יכין אתכם להופעה המצליחה בהיסטוריה

הוול סטריט ג'ורנל הוא העיתון השני הנפוץ ביותר בארצות הברית. למרות שמדובר ביומון כלכלי, שזכה באינספור פרסי פוליצר, המאמר המצוטט ביותר בתולדותיו מדבר בכלל על ספורט. תחת הכותרת "11 דקות של אקשן", מתאר העיתונאי דיוויד בידרמן את המחקר שנעשה ב-2010 על מספר משדרי פוטבול בטלוויזיה האמריקנית. לפי הניתוח, 75 דקות מכל משדר מוקדשות לפרסומות (כ-60% מהמשדר כולו), 67 דקות מוקדשות לצילומים של השחקנים פשוט עומדים על המגרש, 17 דקות מוקדשות להילוכים חוזרים - ולבסוף, בממוצע יש רק 11 דקות בהן ממש קורה משהו עם הכדור על המגרש. 11 דקות!

המספרים האלה, שמוכרים לכל חובב ספורט אמריקני, יכולים להסביר את ההתלהבות של כוכב ה-NFL לשעבר ג'יי. ג'יי. וואט מסיבוב ההופעות הנוכחי של טיילור סוויפט. "זה בלתי ייאמן", הוא אמר בסרטון שפרסם ברשתות החברתיות, "44 שירים. שלוש שעות ורבע. כל כך הרבה ריספקט. כשהמעריצים שלה משלמים על כרטיס, הם מקבלים את התמורה שלהם לכסף, ויותר. היא לא הפסיקה לרגע. לא היו טיים אאוטים. לא הייתה שריקה למחצית. ההפסקות היחידות שהיא לקחה היו בשביל להחליף בגדים. והיא שרה, רקדה ובידרה לכל אורך הזמן הזה - בזמן ש-70 אלף בני אדם נתלו בכל מילה וצעד שלה - והיא אפילו לא נראתה עייפה! אני הייתי עייף רק מלשבת ולצפות בה!".

אם ספורטאי על, חבר עתידי בהיכל התהילה, שנבחר לאתלט השנה של מגזין "ספורטס אילוסטריידט" והרוויח 130 מיליון דולר רק ממשכורות במהלך הקריירה התעייף מלצפות בהופעה הזאת, מה יגידו אנשים רגילים? מה גם שצריך לזכור שוואט צפה בהופעה הראשונה בסיבוב ההופעות המצליח בהיסטוריה. מאז, סוויפט עשתה את הבלתי ייאמן, והצליחה להפוך אותו לאפילו גדול יותר. בהופעה ביום שני האחרון בליון, בה נכחתי, היא כבר הספיקה לדחוס 47 שירים לתוך מופע הענק, כולל שני שירי הפתעה אותם ביצעה לראשונה בהופעה חיה. ולא, אי אפשר היה לזהות אפילו טיפה אחת של זיעה על הפרצוף שלה בסיום.

זאת הסיבה כנראה שלא באמת צריך להעריץ את טיילור סוויפט בשביל לצאת נדהם מהמופע שלה. הקלישאה המוכרת אומרת שהאורך לא קובע, אבל ייתכן שמצאנו את היוצא מן הכלל. החוויה של לראות את טיילור סוויפט מהיציע היא ספרינגסטינית באופייה. אסופת שירים נדיבה מאוד מתוך 11 אלבומים. סגנונות שונים שמתערבבים למין חוויה אחת גדולה מהחיים. מקום בו הזמן עוצר מלכת, וגם אוזל בצורה מהירה מהצפוי. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. כל זה מגיע בחבילה אחת עם מופע ויזואלי ברמת מורכבות של סירק דה סוליי, איכות הסאונד הכי טובה שאי פעם נשמעה באצטדיון, והיכולת להביא את הבמה הענקית לכל אחד מ-70 אלף האנשים ביציע כאילו מדובר בכלל במופע אינטימי במועדון צוותא.

בנימה אישית, זו לא הייתה ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים, אבל כן ההופעה שעשתה לי הכי טוב. שונא להכניס את עצמי לביקורות. אני באמת לא הסיפור. ובכל זאת ראוי לציין שאת הכרטיסים להופעה של טיילור סוויפט רכשתי אי שם בתחילת יולי 2023. מעל למיליון איש נרשמו למכירה המוקדמת, רק 70 אלף כרטיסים נמכרו. סיכוי של פחות מ-7% לרכוש כרטיס. התחושה במעמד הקנייה הייתה כמו של זכייה בלוטו. אלה היום הימים התמימים שלפני ה-7 באוקטובר. החלום לראות את הזמרת קינן בי עוד מימיה כזמרת קאנטרי, אך בחודשים שקדמו לטיסה לא היה יום כמעט שלא חשבתי לבטל את הנסיעה. למי יש חשק לטוס לראות מופע מוזיקה גדול בזמן שהמדינה נשרפת בצפון ובדרום? איך אפשר להתרגש ממוזיקה בזמן שיש לנו חטופים בעזה? בדיעבד התברר לי שזה בדיוק מה שהייתי צריך.

יותר משמדובר בקונצרט מוזיקלי, מדובר בחגיגה של חיוביות. בסוף זה הלב. האהבה. האנרגיה. המוזיקה של טיילור סוויפט מדהימה. מדובר כנראה ביוצרת הגדולה ביותר של המאה ה-21 ואחת מכותבות השירים הטובות בהיסטוריה. ובכל זאת, המוזיקה שלה היא רק אחת ממכלול סיבות שהפכו את ה-Eras Tour (להלן: "סיבוב העידנים") לסיבוב ההופעות המצליח בהיסטוריה. הוא הרוויח כבר מיליארד דולר וחצי אבל זה טעות לשפוט אותו במושגים של כסף, אלא באהבה.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אהבה בהופעה. אהבה למוזיקה, אהבה לאמן ולקטלוג העשיר שלו, אבל גם המון אהבה בין הזרות והזרים שמילאו את היציעים באצטדיון הכדורגל של ליון. עשרות אלפי צמידי חברות הוחלפו. אינספור קשרים - גם אם רגעיים - נוצרו. אנשים שלא דוברים את אותה שפה, אבל אוהבים אחד את השני, באמת אוהבים, בעולם מלא בשנאה. בחיים לא חוויתי כזאת אנרגיה בהופעה. ראיתי הופעות של אמנים גדולים וחשובים יותר, אבל כזאת אנרגיה ביציעים - אגב, עוד לפני שטיילור בכלל עלתה לבמה - טרם חוויתי. ייקח לי זמן לעכל את מה שראיתי שם בכלל, ועד אז לא אצא בהכרזות נחרצות על האירוע הזה, אבל דבר אחד בטוח - זה בדיוק מה שהנשמה שלי הייתה צריכה.

לא צריך להיות מעריץ של המוזיקה של טיילור סוויפט בשביל להעריך את מה שקורה על הבמה המפלצתית שלה. מוזיקה זה עניין של טעם בסופו של דבר, ומי שלא מתחבר לא מתחבר - ועדיין נראה שגם חירשים יוכלו ליהנות מהספקטקל הויזואלי שמתחולל על הבמה המודולרית של סוויפט, שברצותה הופכת לפירמידה, ספינה שנושאת את הזמרת ממקום למקום או סתם לבריכת שחיה דמיונית.

מתחשק באופן אוטומטי להשוות את "העידנים" לסיבובי הופעות היסטוריים אחרים. ה"מג'יק טור" של קווין, "דה וול טור" של פינק פלויד או אחד מסיבובי הקאמבק ו/או הפרידה של סיימון וגרפונקל. זו תהיה טעות. לא מדובר בעוד הופעת מוזיקה. מדובר קודם כל בהישג אנושי נדיר. מבחינה אמנותית נטו, מדובר באחת מיצירות המופת הגדולות של המאה. אני יודע שזה נשמע מוגזם, אבל זה נכון. מצטער מראש על הקלישאה, אבל עד שלא רואים את זה בעיניים וחווים את זה בכל הגוף כולל התכווצויות השרירים של לעמוד במקום אחד במשך יותר משלוש שעות, קשה להבין את זה. ולא, זה לא דומה במאום לחוויה שמותיר הסרט הקולנועי שנוצר מהמופע שניתן לראות בדיסני+.

נראה שרק כשעומדים שם אפשר לעצור ולדמיין את הרגע שבו הכל נוצר. אישה צעירה - אז בת 32 - יושבת בביתה ומחליטה ליצור את סיבוב ההופעות הגדול בהיסטוריה. כן, זו הייתה החלטה. זכרו שבאותה תקופה בדיוק יצאנו מתקופת הקורונה שהתאכזרה לתעשיית ההופעות, ועצם המחשבה על סיבוב ענק כזה עוד הגיעה עם כוכבית גדולה לידה. זה לא עצר את סוויפט. היא נכנסה לכושר, תרתי משמע, ובילתה מדי יום על ההליכון כשהיא מבצעת את כל שירי המופע בזמן שהיא רצה. בשירים הקצביים היא שרה תוך כדי שהיא רצה מהר, בבלדות היא הנמיכה את המהירות. מאמן הכושר שלה אמר שהוא מעולם לא פגש באדם עם יותר יכולת רצון ממנה. היא רצתה לרצות את הקהל שלה, אבל יותר מהכל היא לא רצתה להסתפק בתואר "המופע הכי מצליח של אישה אי פעם", היא ביקשה לשבור את תקרת הזכוכית המגדרית. לא הספיק לה לעקוף את מדונה וביונסה (רף גבוה כשלעצמו) אלא את כל האמנים הגברים עליהם היא גדלה.

זה קרה מהר משהיא ציפתה. בסוף 2023, כשסיבוב ההופעות עוד לא הגיע למחציתו. כבר בהופעה ה-60 (מתוך 152 בסיבוב) הסיבוב גרף מעל למיליארד דולר. הישג שאף אמן - אישה או גבר - לא הגיעו אליו אי פעם. טיילור סוויפט הפכה לאמן הבמה הרווחי בעולם, תואר שאחזו בו בעבר רק גברים. ברוס ספרינגסטין, מייקל ג'קסון, פינק פלויד, הרולינג סטונס, U2, אד שירן ואלטון ג'ון. לצורך השוואה, טיילור הייתה צריכה רק 60 הופעות כדי לשבור את השיא הקודם שאלטון קבע רק בשנה שעברה. לו זה לקח 330 הופעות.

אלא שכל המספרים האלה הם רק טריוויה של הצלחה. המילים "סיבוב ההופעות הגדול בהיסטוריה" לא מסתכם רק בסכומי הכסף שהמופע גורף, ואפילו לא בדרך שהוא משנה את הדרך שבה תעשיית המוזיקה תתנהל בשנים הקרובות. ההצלחה הגיעה בגלל יוצרת עצומה שהחליטה להפוך לפרפורמרית מושלמת - ואם תסתכלו בסרטונים מהופעות שלה מתחילת הדרך תגלו שהיא ממש לא נולדה כזאת - והחליטה לעבוד על זה קשה. מוסר העבודה של טיילור סוויפט הוא החומר החזק בטבע. היכולת שלה לעלות כל יום על במה ולתת את כל כולה במשך 200 דקות הוא פשוט בלתי ייאמן. הרגל שלה לא יורדת מהגז לרגע, והיא לא יורדת מהבמה לפני שהיא גומרת את כל הטנק. הקהל ביציעים כבר גמור מעייפות, אבל היא עדיין מקפצת על הבמה בקלילות כמעט בלתי אנושית.

במהלך סיבוב ההופעות הגדול בהיסטוריה (לא סופרלטיב, פשוט עובדה) היא הספיקה להקליט, להוציא ולקדם גרסאות מחודשות לאלבומים ישנים, לפצוח בזוגיות המדוברת ביותר בעולם הרכילות העולמי ולקינוח לכתוב ולהוציא אלבום כפול באורך של שעתיים וחצי - ואז גם להוסיף "עידן" שלם למופע כדי לכלול את השירים מהאלבום החדש במופע. לפי הערכות עלות השינויים שעשתה סוויפט במופע כדי לשלב את "העידן" החדש מסתכם ב-30 מיליון דולר. סכום שהיא שמחה להוציא בשם הפרפקציוניזם, אבל אולי זו גם דרכה להודות לקהל שתמך בה במשך כל השנים, והפך את הסיבוב הזה למצליח בהיסטוריה.

קשה לפספס את הקשר המיוחד בין "הסוויפטיות" לבין האלילה שלהן. ראיתי בימי חיי מאות הופעות. זו העבודה שלי וגם התשוקה שלי. מעולם לא ראיתי קהל שמגיע לראות מופע וכל כך מחכה לראות דווקא את השירים החדשים והטריים. אלה שעדיין לא הפכו לקלאסיקות. כשהקהל שר עם טיילור את "Who's Afraid of Little Old Me" אפשר היה להרגיש את כל העיר ליון רועדת מתחת לרגלינו. מטורף להיזכר שזה שיר בן חודש וחצי.

אפשר לדבר עוד הרבה על הבמה המטורפת ביותר שאי פעם נבנתה להופעת פופ (אין בכלל מה להתווכח, צפו בסרטונים מההופעה ותבינו שמעולם לא היה דבר שאפילו מתקרב לזה), על הרקדנים והרקדניות, על הלהקה שצריכה לעמוד בקצב של הכוכבת לאורך יותר משלוש שעות, על האיכויות הווקאליות של טיילור שהגיעו לשיאם, והפכו את החזרה לקלאסיקות מתחילת הדרך לחוויה אפילו יותר גדולה מהצפוי - אבל בסוף זה השילוב של הכל. האהבה של הקהל, האנרגיה העצומה של המופע והמוזיקה. בסוף זו תמיד המוזיקה.

הרגעים הכי יפים במופע הם אלה בהם טיילור מתיישבת מאחורי פסנתר או עומדת עם גיטרה ומנגנת את השירים שהיא כתבה בעצמה ולעצמה. אלה הרגעים בהם הבמה הדינמית הופכת לבמה פשוטה, ומסכי הענק פשוט מקרינים אישה שרה שיר שהיא כתבה. יותר מזה אנחנו לא צריכים. אחרי הביצוע האקוסטי של "champagne problems", רק טיילור והפסנתר, הקהל מגיב בעשר דקות של מחיאות כפיים סוערות ומחרישות אוזניים. זה רגע שהפך כבר למסורת בהופעה, והוא מגיע בדיוק במקום הנכון - הוקרה ליוצרת גדולה על שיר יפה שהיא כתבה בעצמה ושרה לבדה מול הקהל שלה. אין יותר יפה מזה.

"פיסות יומן" היא קוראת לשירים הישנים. הגזמות קטנות. שירים על אהבה מטורפת שנגמרה ונשכחה. רגעים של שריפה בלב שמזמן כבתה אבל היצירה שנולדה מהם נשארה לנצח. 10 דקות של All Too Well, השיר הארוך ביותר שכבש את פסגת מצעד הפזמונים האמריקני עוברות ביעף. בלדת פיוז'ן של פאוור פופ-רוק-קאנטרי שקשה בכלל להגדיר אבל מי בכלל צריך להגדיר את היופי הזה.

מדובר ב-10 דקות של אושר ויופי. 70 אלף אישה ואיש ועוד אישה שרים ביחד על הפעם שטיילור השאירה את הצעיף שלה אצל מגי ג'ילנהול, ואחיה המפורסם רק חזר שוב כדי לשבור אותה כמו הבטחה. יש כאן כמה מהמילים הכי חזקות שטיילור כתבה בחייה, והיא שרה אותן כאילו זו הפעם הראשונה. והקהל, שמכיר את כל המילים, חווה אותן כמו בפעם הראשונה.

וזה אולי הסוד הגדול של מופע העידנים, שהופך אותו למפעל להדפסת כסף, עם תורי ענק לדוכני המרץ' וכרטיסים באתרי ספסרים שמתומחרים באלפי דולרים. העובדה שטיילור סוויפט עובדת בלברוא את המופע הקולוסאלי הזה בכל יום מחדש כאילו זו הפעם הראשונה.

שירים כמו "Love Story" או "You Belong with Me", שכתבה כשהייתה בת 18, נשמעים היום רעננים מתמיד גם כי הקול שלה נשמע היום טוב בהרבה, וגם כי היא עדיין שרה אותם כאילו היא מתכוונת אליהם. היא לא עושה אותם רק כי הקהל אוהב אותם (העובדה היא שלא מעט מהשירים המועדפים על הקהל כמו Our Song, Long Live או Getaway car לא מצאו את דרכם לרשימת השירים הסופית), אלא כי היא מבינה שהם חלק ממה שיהפוך את המופע הזה לשלם. שירים שהיא יכולה עדיין להדהים את הקהל איתם, אפילו אם הם שמעו אותם אלף פעם לפחות. שירים שמשאירים את הקהל עם רצון לעוד. כן, גם אחרי שלוש שעות וחצי.

בדרך הארוכה מאצטדיון גרופמה למרכז העיר ליון נדחסים לתוך רכבות צפופות עשרות אלפים צרפתים, אמריקנים, בריטים, ישראלים ועוד אזרחים ממדינות שונות ומשונות שהצליחו לשים יד על הכרטיסים. אני מגיע למלון שלי במרכז העיר הרבה אחרי השעה אחת בלילה, כשבאוזניים שלי ממשיך להתנגן הפזמון החוזר של All Too Well, זה שאומר: "זה היה נדיר, אני הייתי שם, אני זוכר את זה טוב מדי". בבוקר שאחרי, בתחנת הרכבת המרכזית של ליון אני רואה אנשים שממהרים בדרכם לעבודה, כשעל הזרוע שלהם מהבהב צמיד לבן עם אורות מרצדים. כולם מחייכים אחד לשני כממתיקים סוד טלפתי: "כן, זה היה נדיר, אנחנו היינו שם, אנחנו נזכור את זה לתמיד".