זו הייתה יותר מבשורה משמחת, זה היה כמו פקק שהשתחרר, לשם שינוי מבקבוק שמפניה של הצלחה. בבת אחת, עת גל שמועות הפך לעובדה. מה מבדיל התפרצות שמחה משמחה רגילה? אולי הדמעות של ערד ניר, אבל רק כי הן ביטוי להלך רוח שבו גם מגיש חדשות ותיק מתקשה לשמור פאסון ומאבד כל פרופורציה.
שלא תחשבו לרגע שמדובר בגינוי. לפעמים מגיע לנו לאבד פרופורציות, לצרוח "יייייששששש" מכל הלב, להרגיש את העין מטפטפת בלי שהתכוונת לבכות - וכשזה מגיע אחרי 8 חודשים של חדשות, שרובן נע על הציר שבין רע לנורא, נדמה שהרווחנו, כולנו, את הזכות למרר בבכי מול מגישי החדשות בטלוויזיה - ואיתם ביחד.
מה עוד מבדיל בין שמחה "רגילה" למתפרצת? העובדה שלרגע הפרטים לא חשובים: עוד רגע נשאל בדיוק מה קרה, עוד רגע נברר את העובדות, עוד רגע נגיד תודה לגורמי המודיעין, הצבא, השב"כ והימ"מ, אבל קודם כל נבכה עם נועה ארגמני, זאת שבינינו, אף אחד מאתנו כבר לא האמין שתראה את אמה החולה בחיים. קודם כל נבכה מול תמונה של מסוק שממנו יורד חטוף על רגליו. לשנן שוב ושוב את השמות: נועה ארגמני, אלמוג מאיר, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו.
חכו עם הפרשנות
שמחה גדולה, עצומה ומתפרצת, היא תמונת מראה של היגון: דומה לו בחלק מהסימפטומים החיצוניים - הפה מתייבש, התזוזה של הגוף אנה ואנה, הבלבול המוחלט שגובל בהלם. דומה בסימפטומים ושונה כל כך במהות.
אני מודה שכצופה בכלל לא היה דחוף לי לראות את דובר צה"ל מתברך בהצלחה ומברך את כל הגורמים. לא חלילה בגלל שיש לי משהו נגד דניאל הגרי ובטח לא בגלל שהפרטים לא חשובים או שלא מגיע גם לו שידור אחד של חיוכים ובין שלל התירוצים. זה פשוט כי העין לא שבעה מלראות את נועה ארגמני מחייכת (וכמובן גם את שלושת המחולצים האחרים: אלמוג מאיר, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו) - תנו לנו 24 שעות של הווידאו הזה בלופ ורק אחר כך תעברו לחדשות.
נועה ארגמני הפכה לסמל: המראה המיוחד, האמא החולה בסרטן, היא הייתה סמל לאכזריות האויב, לרוע, לציניות. ראשונה בין שוות ושווים, היא הייתה לפנים המזוהות ביותר עם המאבק.
באיחור של כמה דקות, מצטרף גם המוח לחגיגה, לא במקום הלב אלא בנוסף. למה בנוסף? כי אירוע שכזה מחזיר לרגע את האמונה שכבתה נוכח הדלקות בשדות הצפון והסאגה הבלתי נגמרת בדרום.
פתאום מתברר שאפשר לנצח בתוך שגרה של הפסדים קטנים - ועוד בדיוק ברגע שבו כבר התחלנו לחשוש שאולי אנחנו כבר לא מסוגלים.
פתאום מתברר אפילו שאפשר לשמור סודות בקבינט, בלי להדליף כלום - כשכל הדלפה עלולה לסכל מבצע ולסכן חיים. ומכיוון שהאדרנלין כבר ירד, נוסיף - לא בלי מרירות מסוימת - שפתאום מתברר שראש הממשלה מסוגל להתקשר למשפחות חטופים (היינו אשכרה מוחאים לו כפיים, לו היה מתקשר גם למשפחות שיקיריהן לא שבו בחיים).
עוד 120
אז יסלחו לנו האלוף במיל ישראל זיו, יסלחו לנו ניר דבורי, יסלחו לנו אלון בן דוד, יסלח כל הפרשנים והמומחים, שיש להם ניתוחים מלומדים ומחכימים. תנו לנו רק לראות עוד מבחור שלא הכרתי עד עכשיו, כמו שון אגאייב, חבר של אלמוג מאיר שמתקשה אפילו להתראיין מול המצלמה (כאן 11), תנו עוד מהמציל שמבשר לרוחצים בחוף הים בתל אביב שארבעה חטופים חולצו בחיים.
ותנו גם, כי אי אפשר שנסיים בלעדיהם, לא לשכוח גם ברגעים האלה את העובדה שיש עוד 120 חטופים בשבי, לזכור שרבים מהם (הלוואי יכולנו לומר זאת על כולם) עדיין בחיים, לדעת ששום שמחה, אפילו מטורפת כמו זו שאחזה בנו לרגע, לא תהיה שמחה מבלי שנראה אותם שבים.
לדעת שלא תהיה שום תמונת ניצחון, עד שנספור עוד 120.