כשהייתי בתיכון, בימים שאחרי רצח רבין, נהגו בבית הספר שבו למדתי לערוך מפגשי הידברות לדתיים וחילונים בשיתוף בית ספר חילוני סמוך. למפגשים הללו הייתה דינמיקה די קבועה - היינו יושבים במעגל, אחד החבר'ה החילונים היה קם ושואל "למה אתם לא הולכים לצבא?" אחד הדתיים היה קם ועונה "אנחנו כן הולכים לצבא". ואז היינו יושבים עוד שעה ומדברים על איך כולם כועסים על החרדים שלא מתגייסים לצבא והולכים הביתה בתחושה עמוקה של אחדות ישראל.
כבר חודשים ארוכים שהמרחב שלנו מלא בקריאות לאחדות. "אדם צועק את שחסר לו" כתב פעם מאיר אריאל, ונראה שאם כל כך הרבה דורשים אחדות, כנראה שהיא רחוקה מאיתנו מאד. הקריאה לאחדות היא לא פעם קריאה דורסנית, הדורשת מאחד הצדדים (ולפעמים משניהם) לוותר על יסודות אמונתם, בשם אותה "אחדות". כשלא רוצים שהאחדות תיבנה רק על אויב משותף ולא רוצים לדרוס אף אחד, נאלצים לעסוק "במשותף ובמחבר", שזה בדרך כלל עיסוק בנושאים ניטרליים, מעין דיבור סתמי על מזג האוויר. די משעמם וחסר טעם.
דרושה לנו אחדות מסוג אחר, כזו שיש בה תוכן ועניין, שבה נעסוק במפצל ובמפריד, במכעיס ובמקומם. השיח יהיה סוער וכואב, וכל הצדדים עשויים לחוש שפוגעים בהם, שמדירים אותם, שלא מתחשבים בהם. כך נדע שנגענו בנקודה משמעותית. במינון הנכון, עם הכנה נכונה, אלו תחושות בונות ומקדמות. עולם רוחני לא נבנה מהנהוני הסכמה מזויפים, מהסיסמא המצחיקה "נסכים שלא להסכים", או מדיון היוצא מראש מנקודת ההנחה ש"לכל אחד יש את האמת שלו". עולם רוחני נבנה מהחיכוך והגיחוך, הוויכוח והניצוח. רק על בסיס כזה, אפשר להתחיל לדבר על אחדות.
השבת אנחנו קוראים את פרשת "קרח". המרד שניסה לארגן קרח נגד מנהיגותם של משה ואהרון, נתפס בעיני חז"ל כאב הטיפוס למחלוקות ההרסניות בעם ישראל - "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (מסכת אבות, ה, יז).
מאז שנאמרו הדברים באותה משנה מפורסמת, מנסים יהודים למצוא את הדרך לנהל מחלוקות כהלל ושמאי ולא כקרח ועדתו. כדי שהמחלוקת תיחשב "מחלוקת לשם שמים", כך לימדו אותנו בבית הספר, חייבים להקפיד על כללים של נימוס ודיבור ראוי. חשוב להקשיב וחשוב לכבד את הדעה החולקת. כל אותם דברים שקרח וחבורתו לגמרי לא השכילו לעשות. ולמרות הדברים החשובים הללו, נראה לי שלא זה מה שחסר לנו בימים טרופים אלו.
סובלנות, הקשבה, מורכבות והכלה, הם דברים יסודיים וחשובים, אבל בסופו של יום, אם אין משהו שגורם לך להתפוצץ, לשבור את הכלים, להציב קו אדום ולהגיד "עד כאן", אז כל הקטע הזה של השקפה, ערכים ואידיאלים נהיה קצת מגוחך. אם בסוף כל מחלוקת וכל דיון ייגמרו בקבלה והכלה של כל הצדדים או בקריאות פושרות לאחדות המחנה, אז הדיונים הערכיים והרעיוניים הם בעצם בזבוז זמן. צפוף בראש התורן, ואי אפשר להניף עשרה דגלים בו זמנית, ולכן בדרך כלל יהיה רק דבר אחד, מקסימום שניים, שעליהם שווה להרחיק ולהחרים, להילחם ולהיאבק.
לכן השאלה החשובה איננה "האם אתה מחרים?" אלא "את מי אתה מחרים?" לא "האם היית מסלק בכוח?" אלא "מה יגרום לך לעשות זאת?" מי שמתנגד לכל חרם באשר הוא, הוא לא סובלן ופלורליסט, הוא רכיכה חסרת חוליות. אם משהו קדוש באמת עבורנו, ממילא יהיה מה שייחשב ל"חילול הקודש". אם שום דבר הוא לא "צלם בהיכל", זה לא בגלל סובלנות ל"צלם" אלא בגלל שאין באמת "היכל".
אני לא מתנגד למחלוקות נוקבות וזועמות, גם לא לחרמות או למרד סוער. למען האמת אני קצת מפחד ממי שלא מוכן להחרים אף אחד. השאלה "מה מוחרם בעיניך?" היא הראי המוסרי הכי עמוק להבנת עולם הערכים שלנו. השקפה שמחרימה את כל מי ששונה ממנה, היא קיצונית, אלימה וגם מאד מבודדת. אבל השקפה שלא מוכנה להחרים אף אחד, היא בדיחה רוחנית שהופכת בדרך כלל לעוולה מוסרית.
לא צריך להיכנס ללחץ מהעובדה שאנחנו מתווכחים בתקיפות. בהרבה מובנים זה אחד מעיקרי האמונה של המסורת היהודית, שטבוע עמוק ב-DNA שלנו כעם. זה שהטונים עולים, לא אומר שהפכנו לקרח ועדתו, וזה שהמחלוקות סוערות לא אומרות שזה לא לשם שמיים. האחדות היא דבר חשוב, אבל היא לא ערך עליון. חוץ מזה, כלל זה נקוט בידך: מי שבשם האחדות מוכן לוותר על משהו - רוצה אחדות. מי שבשם האחדות דורש מאחרים לוותר על משהו - לא רוצה אחדות. הוא רוצה שליטה.
הכותב הוא רב קבוצת יבנה וראש המכינה הקדם צבאית 'רוח השדה'