אז מי בעצם אשם בכל מה שהתרחש בפרשת המרגלים המתוארת בפרשת השבוע - פרשת שלח? רש"י, מנסה לנקות את הקב"ה מן הסיפור ומסביר כי הוא לא יזם את האירוע ואף נמנע מלחוות דעה. כשאבא שלי היה אומר "תעשי מה שאת רוצה" היה ברור שהוא חושב שלא כדאי, אבל יודע ששום דבר שיאמר לא ישנה את המצב. גם כאן אומר רש"י: "אני איני מצווה לך, אם תרצה-שלח".
אם כך, האם משה אשם? מדוע לא ויתר על הרעיון אם ראה שה' לא ממש מתלהב? הרמב"ן אכן מציע את האפשרות הזו: "ויש כאן לשאול, אם כן משה עצמו חטא בעניין". הכיוון הזה הגיוני ואפשרי, בפרט שהדרכתו של משה לברר אם הארץ טובה היא או רעה הייתה בניגוד להודעה מפורשת של ה' שהארץ טובה ורחבה. ולכאורה, משה פקפק במהימנות דבריו.
אולם רש"י מנקה גם את משה מאשמה ומבאר שמי שביקש לשלוח את המרגלים היה העם. משה רק נענה, כי ה' שתק ובחר לאפשר זאת. אבל, מהמשך הפרשה נראה שהמרגלים הם האשמים ולא כל העם. המרגלים היו אלו שהוציאו דיבת הארץ רעה. עם זאת, כאשר לאחר מכן מתברר שהקב"ה רוצה לכלות את העם כולו, הבוכה ומתלונן ואף כופר בטובה, מתברר שוב שכל העם אשם.
כמובן, מנקודת מבטם של בני-ישראל, האשם הוא הקב"ה המביא אותם אל הארץ הזאת ליפול בחרב. הקקפוניה הזו יוצרת פרשיה שאין לה תחילה וסוף, אין בה אשם, אין סיבה ואין תוצאה. יש קומדיה של טעויות ושרשרת שלמה של חצאי אמיתות, זרעי חוסר הבנה, עודף פרשנות וריבוי אנשים שבוחשים בקדירה.
ניתן להסביר את הפרשיה הזו באמצעות דוגמה מעניינת שמופיעה בהקשר של סיבתיות בספרם של הרט והונורה - סיבתיות במשפט (Causation in the Law). "רעייתו של גבר הסובל מכיב קיבה עשויה לראות באכילת לפת סיבה לקשיי העיכול שלו. הרופא עשוי לראות את הכיב כסיבה ואת הארוחה כנסיבות ההתקף בלבד".
הרופא והאישה מתייחסים לאותו אירוע, אבל תולים את סיבותיו בגורמים שונים. האישה שמוטרדת מן האירוע עצמו שואלת את עצמה למה דווקא היום יש לבעלה קשיים בעיכול בשונה מימים אחרים. ואילו הרופא מתייחס לשאלה שאינה מבחינה בין ימים אלא בין חולים שונים: מדוע הוא סובל מקשיי עיכול ואחרים אינם סובלים מהבעיה הזו. אצל האישה הבעיה היא הלפת ואילו אצל הרופא ההבדל בין המטופלים הוא ברגישות העקרונית שלהם ולא במה שאכלו, שכן כולם אכלו לפת.
ההבדל בין הגישות של האישה ושל הרופא נובע גם מנקודות המבט שלהם. האישה היא חלק מהסיפור והרופא מתבונן מהצד. אבל מה יקרה אם יבקשו מאנשים זרים להקשיב לאישה ולהבין לליבה. סביר להניח שהם מייד יתגייסו לגבות את עמדתה על אף שהם צופים מן הצד כמו הרופא.
בסיפור שלנו, משה רבינו חשב שצריך לבחון את הארץ ביחס לעצמה. כלב ויהושע שהיו חריגים, חשבו בדרכו של משה - שתפקידם להבין מדוע דווקא הארץ הזאת. יתר המרגלים חשבו שיש להשוות בינה לבין ארצות אחרות, לאו דווקא ידועות. הקב"ה סבר שנקודת המוצא היחסית אינה במקומה. עם ישראל אימץ את עמדת המרגלים ומבקש מפלט במצרים. ומשה סבר שיש לבחון את כלל מערכת היחסים מנקודת מבט חיצונית לגמרי "ואמרו הגויים" כי יש פה שאלה לאומית.
לכן, במקרה שלנו אין חילוקי דעות אמיתיים. ישנה נקודת מוצא שונות. כל אחד מן הצדדים משיב פה לשאלה שונה לחלוטין והמחלוקת היא בשאלה "מה השאלה". כיצד מנתחים את הסיבה והתוצאה של האירוע כולו.
פרשת חטא המרגלים מחדדת את הפערים ומבהירה כי בשלב זה בהתפתחות מערכת היחסים בין עם ישראל והקב"ה, בין משה והעם, אין עדיין שיתוף והסכמה בנקודות המבט, אין הנחות יסוד משותפות ביחס לארץ ישראל, ובכלל, מערכות היחסים עדיין מצויות בפער גדול מדי, ואת הדבר הזה צריך לתקן.
הכותבת היא חברת הנהלה בארגון רבני צהר וראש תוכנית הלכה בבית המדרש במגדל עוז