פרשת הנזירות חוזרת ונשנית בהפטרה בסיפור התגלותו של המלאך למנוח ואשתו, סיפור בו מובלטת הפסיביות של מנוח ואשתו. מתוך הכתובים עולה שבני הזוג אינם מעלים מצוקה אודות עקרותם אלא משלימים עם המציאות. גם כשהמלאך מגיע ומבשר להם על ההיריון והלידה, אין הוא מציג זאת כמענה לבקשתם, ובכתובים לא מתוארת תפילה או כמיהה ללידה.
מנגד, בכל סיפורי עקרות ופקידה בתנ"ך ישנה אקטיביות ומלחמה חסרת מעצורים כנגד מציאות של עקרות. אברהם ושרה המתייסרים בכך פונים להקב"ה בתחינה. הם מאמצים את הגר לחיק משפחתם על מנת להיבנות ממנה. כך גם יצחק ורבקה מרבים בתפילה לנוכח המצב, וכמובן רחל בזעקתה - 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'.
הפאסיביות של מנוח ואשתו באה לידי ביטוי בתגובה לבשורת המלאך. אשת מנוח נבהלה מעצם ההתגלות ואין היא שואלת את המלאך דבר. מנוח מרגיש תחושה של חוסר ביטחון ופונה לקב"ה בבקשה - שהמלאך יחזור ויורה מה לעשות עם הנער לאחר לידתו.
חז"ל ראו במנוח דמות פאסיבית וביקורתם היא על מנוח ולא על אשתו: "אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר: וילך מנוח אחרי אשתו". (ברכות סא ע"א) אולם דווקא מנוח הוא זה שדורש ומבקש. יש כאן מעשה דומיננטי מובהק של מנוח המעמיד אותו במקום אחר מאשר בתחילת הסיפור.
תגובותיו של מנוח נובעות מכך שאינו יודע את פרטי השיחה שהתנהלה בין המלאך לאשתו. המלאך אומר: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן... נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". היינו מצפים שאשת מנוח תספר לבעלה בהתרגשות רבה על כך שהיא נפקדה מעקרותה והיא תלד את המנהיג הבא של ישראל.
אולם אשת מנוח העדיפה להשמיט שתי נקודות משמעותיות מהשיח עם המלאך. האחד שהיא עקרה וכבר חז"ל מעירים שלא רצתה לגלות את קלקולה (במדבר רבא פרשה י). והפרט השני, שהרך הנולד יהיה המושיע של ישראל. אם כן מנוח אינו יודע מאומה על כל התכנון המקורי. זאת ועוד, גם כאשר המלאך מתגלה שנית אל מנוח הוא אינו מספר לו את התכלית והמטרה של הנזירות וכך נאמר: "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר".
כל מה שנאמר, שיש להימנע מיין ושכר אבל מנוח אינו יודע שיהיה אביו של המנהיג העתידי של ישראל. כך יוצא שמנוח נשאר נבוך ומנותק מהמהלך האלוקי המתוכנן. הוא אינו מבין את המציאות וכל מה שנותר לו זה לשפוך שיח לפני הקב"ה. לעומתו אשתו היא אמנם פאסיבית אבל יודעת ומכירה היטב אודות עתידו של הרך הנולד. כך שמתוך הכתובים מובלט הנתק שבין מנוח לאשתו. אמנם גולת הכותרת של ההפטרה היא נזירותו של שמשון, אולם נכון לשים לב למסר הסמוי היוצא מתוך השתלשלות הסיפור עד הולדתו של שמשון.
הסיפור מתאר זוג אנונימי, שלא זכה להקים משפחה ולכאורה נשאר אדיש כלפי המציאות. זאת ועוד, התקשורת ביניהם לקויה ואף בבשורה הדרמטית של הולדת שמשון נמנעת אשת מנוח לספר לבעלה ולשתפו בפרטים משמעותיים. אמנם חז"ל ביקרו את מנוח בכך שהלך אחר אשתו אולם כמדומני, הביקורת צריכה להתמקד בחוסר שיתוף הפעולה שבין מנוח לאשתו בתקופתם הקשה. אין שיח כן ופתוח בין מנוח לאשתו, כך שאשתו מסתירה מידע מבעלה. זו זוגיות לקויה שעלולה לגרום לשבר גדול בחיי הנישואין.
הכותבת הוא יו"ר ארגון בית הלל ורב מושב משואות יצחק