סרטים על יהודים שנוסעים לפולין בעקבות המורשת שלהם הם טרנד קולנועי חדש. רק בשנה האחרונה, ראינו שלושה כאלה. שניים דוברי אנגלית - "A Real Pain" ו"טיול שורשים", ואחד ישראלי, "המשלחת".
"A Real Pain" הוקרן בפסטיבל סאנדנס בחורף האחרון ואולי יעלה אצלנו בהמשך השנה. "המשלחת" עלה לפני כמה שבועות ועכשיו מגיע גם "טיול שורשים".
הסרט מבוסס על ספרה של לילי ברט, שיצא עוד ב-1999. כתבה וביימה אותו ג'וליה פון היינץ, והאטרקציה הגדולה שלו היא צוות השחקנים: השחקן הבריטי הוותיק סטיבן פריי והכוכבת האמריקאית לינה דנהאם, שזה תפקידה הקולנועי הדרמטי הגדול הראשון ואחד הפרויקטים הבולטים שלה מאז "בנות".
דנהאם מגלמת עיתונאית, שאביה אוהב להתגאות בה אבל גם להביך אותה. האב שרד את אושוויץ, והשניים נוסעים יחד לפולין, לסיור במחנה ולטיול בשכונה בה גדל. כל זה יאפשר להם להתמודד עם הטראומה והפוסט-טראומה, עם היחסים המורכבים ביניהם ועם הכאב על מות אם המשפחה.
למעשה, הפרויקט הזה משלב בין שני ז'אנרים. האחד הוא סרטי שואה המתעסקים בשורדים ובדור השני, והשני תת-הז'אנר הידוע כ"אבא עושה בושות", דרמות קומיות על האינטרקציות בין ילדים וההורים האקסצנטרים שלהם. "טוני ארדמן" היה הנציג הבולט ביותר של הסוגה הזו, ו"טיול שורשים" מזכיר אותו, אך גם מחוויר לעומתו.
לעתים קרובות, בסרטי חצי-חצי שכאלה חצי אחד עובד וחצי אחד לא. זה קורה גם פה. החצי של "האבא עושה בושות" מצוין, בעיקר בגלל הליהוק המושלם. פריי ודנהאם משכנעים כאב וכבת, וקשה להאמין שהם לא כאלה ביולוגית. הכימיה ביניהם חזקה ואינטנסיבית.
פריי מקסים, מרגש, ומצליח לבנות דמות ייחודית ומורכבת, מסוג האנשים שבא לנו לחבק אותם גם כשהם עושים פדיחות. דנהאם מרשימה בתפקיד לא אופייני לה. יפה גם שהסרט הקפיד לבחור לשני התפקידים שחקנים יהודיים, משהו שממש לא מובן מאליו בהוליווד. לשניים יש נהג מקומי, אותו מגלם השחקן הפולני זבגנייב זמחובסקי, המוכר בין השאר מ"שלושת הצבעים: לבן".
הצרה היא קו העלילה השני בסרט, זה שעוסק במורשת השואה. לא ברור איך הוא משתלב, מה
הפואנטה שלו ולמה היה צריך אותו. התחושה היא שאפשר היה להסתדר גם בלעדיו: זה היה יכול להיות סיפור יפה וחמוד על אב ובת שיוצאים אחד למסע כדי להכיר אחד את השנייה ולהתפייס, וזה היה עובד באותה מידה ואולי אפילו יותר בלי הקונטקסט ההיסטורי. חוץ מתפקידה כמקדם מכירות מצוין שהקולנוע כפייתי כלפיו, לא ברור מה השואה עושה פה.
לעתים, הסרט מערבב בין האספקטים השונים שלו בצורה סרת טעם. רגע אחד האבא מסייר באושוויץ ורגע אחר הוא שואל את הבת שלו מתי עשתה סקס בפעם האחרונה. יש גם סצינה בה היא תופסת אותו על חם עם פולניה. סרטי המסע לפולין הם תת-ז'אנר, וכל ז'אנר מפתח את הקלישאות שלו. הסקס בין היהודי לגויה, מסתבר, היא אחת הקלישאות הללו: ראינו סצינה דומה גם ב"המשלחת", אם כי שם זה התיכוניסט שמקיים יחסי מין עם גויה מקומית. אני מנחש שהפואנטה היא שהפולניות עושות זאת מתוך רגשות אשם, אבל מה המוטיבציה של היהודי? האמת שאין לי מושג מה הקלישאה הזו משרתת.
"טיול שורשים" סובל גם מפגמים באמינות, אולי בגלל התקציב המוגבל או מצרכים תסריטאים. הסרט מתרחש ב-1991, ונראה כי בפולין של אותה תקופה חיים פחות מחמישים אנשים, ובאופן לא אמין במיוחד, חצי מהם מדברים אנגלית רהוטה.
האב הוא שורד שואה, ואנחנו למדים שהיה סובל מסיוטים, אבל במהלך הטיול הוא מתמודד עם הפוסט-טראומה שלו בצורה נינוחה באופן בלתי סביר. אפילו באושוויץ, הוא ממשיך להתנהל כמו דובי חמודי.
בשלב מסוים, המשפחה היהודית מוצאת את הבית שהיה שייך לה ומתחילה לחטט בחפצים. הפולנים שגרים שם מתייחסים אליהם בעוינות, אבל היא מאופקת, ובסופו של דבר המקומיים מאפשרים להם לעשות כרצונם. נראה לכם שבתחילת שנות התשעים, פולניים נוצרים היו מתייחסים כך לזכות השיבה היהודית? נראה לי שבמציאות, אירוע כזה היה מתפתח בצורה דרמטית יותר ממה שמתואר כאן.
בישראל, מפיצים את הסרט בשם "טיול שורשים", אך במקור הוא נקרא "Treasure". השם זה מתאים לו יותר, כי הוא מתאר כיצד הבת מנסה להשיב לרשות המשפחה חפצים שהיו שייכים לה, וגם מוכנה לשלם תמורתם סכום מופרך. כך, התסריט משכפל קלישאות שהוליווד אוהבת: את הפולניים מציגים כאן כתאבי בצע, ואת היהודים כעשירים וחומרניים.
באחד הדיאלוגים בין האב לבת, הסרט מנסה ליצור דילמה מלאכותית, כאילו הם יכולים לבחור בין לחזור לניו יורק או לממש את זכות השיבה שלהם לפולין. מי כתב את הדיאלוג הזה, המפגינים בקמפוסים? הרי ברור שאף אחד בפולין לא יקבל אותם (או אותנו) ולא יחזיר להם את האדמות שלהם, אז מה השאלה פה?
כמובן שבין פולין וניו יורק, המשפחה היהודית שוכחת שיש לה עוד אופציה. בדומה ל"A Real Pain", הסרט האמריקאי האחר מסוגו שיצא השנה, גם "טיול שורשים" מקפיד לא לציין את הדבר הכי משמעותי שקרה לעם היהודי מאז השואה - מדינת ישראל, כמובן. אפשר לבקר את המדינה הזו, אפשר אפילו לשלול את זכות קיומה, אבל הסרטים האלה בוחרים בטקטיקה הכי נפוצה באמריקה - פשוט להתעלם מן הפיל שבחדר.
"טיול שורשים" הוא סרט חביב לפרקים, קטן, אפילו זניח, אבל מרתק לראות כיצד הוא מתחבר לטרנד המוביל ביהדות התפוצות - הניסיון לחבר בין הווה ועבר בצורה שכותבת מחדש את ההיסטוריה ואת ההוויה של העם היהודי, ומשאירה את הציונות מחוץ להם.