וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכתבה המטלטלת של חדשות 12 על בארי צריכה להיות משודרת בכל בית ספר בישראל

עודכן לאחרונה: 18.6.2024 / 9:09

שמונה חודשים וחצי אחרי השבת ההיא, והסיפורים אודותיה אינם פוסקים. הכתבה של לי נעים אודות מה שהתחולל בשכונת הכרם בבארי מעוררת לא רק כאב וזעם אלא גם זיכרונות מיבשת אחרת ומזמן אחר, וגם סימן שאלה אחד שהופך לסימן קריאה

תושבי קיבוץ בארי צופים בדמעות בהריסות בתי הקיבוץ לקראת שיקומם ובנייתם מחדש/אבי רוקח

אירועי ה-7 באוקטובר ילוו את מדינת ישראל עוד זמן רב. אפשר אפילו שיישנו אותה. בינתיים הם מתבררים כמקור בלתי נדלה לסיפורים, קולקטיביים ואישיים, שלא מפסיקים להצטבר, לרגש, להכאיב ולטלטל.

אמש עשתה זאת לי נעים, בחדשות 12, עם תיעוד ארוך (כ-25 דקות נטו) של מה שהתחולל בשכונת הכרם בקיבוץ בארי עת פלשו אליה המחבלים: קרוב לחצי יממה של גיהינום. הסיפורים מתערבבים: משפחת אבני, משפחת בכר, אפילו משפחת קיפניס (למרבה הצער תרי ולילך קיפניס לא שרדו. ולמי שתוהה אין קשר משפחתי. כלומר יש, אבל הוא כה רחוק עד שלא ידעתי על קיומו אלא לאחר הטבח). לכל אלה, כמו לעוד רבות אחרות, יש את הסיפור המשפחתי והאישי, כזה שמעורר אימה ומעלה דמעות בעיני הצופים.

וברקע, כמו נגינת הפסנתר הנוגה שמלווה את הכתבה, נמצא כל הזמן סימן השאלה, שהופך אט אט לסימן קריאה. הוא עולה בעדויות הניצולים, הוא נשמע בהודעות המוקלטות בלחש, מאימת המחבלים: "איפה צה"ל?" לחישה רועמת, לחישה שהיא זעקה, צמד מילים שמאיין מתוכן כל חקירה עתידית שהיא (למעט לצרכי הפקת לקחים מבצעיים), צמד מילים שדי בו להרשיע כל מי שיש לו מידה של אחריות לכוחות המדולדלים, שלחמו בגבורה, אבל נשטפו בידי אלפי מחבלים.

בארי כתבה חדשות 12. חדשות 12, צילום מסך
מעורר אימה. הכתבה על בארי/צילום מסך, חדשות 12

גיבורים בעל כורחם

יום יבוא ואולי נדע מה עיכב את הכוחות הרבים מחוץ לקיבוץ, בינתיים אין אלא להעריץ את מסירות הנפש של מי שלא חיכו להוראה ופשוט רצו פנימה בנשק שלוף, "חתרו למגע" - משהו שלא ניתן להחיל על צה"ל בכללותו באותו היום - והצילו נפשות, לעתים אף במחיר חייהם שלהם עצמם.

לצערי ולשמחתי כאחד, יצא לי לשמוע את מרבית הסיפורים שבכתבה ממקור ראשון, בעקבות היכרות עם חלק מתושבי בארי, כולל סיור באותה שכונה שהייתה לאנדרטה מפוחמת ומפויחת. את המונח "לצערי" אין כמעט צורך להסביר, ובכל זאת בכמה מילים: המראות שנגלים לעיניים, מהסימנים השחורים שהותירו צמיגי המכוניות השרופות על הכבישים, דרך "גרפיטי הטיהור" שהותירו הכוחות על קירות המבנים שנשארו עומדים ועד לחפצים פשוטים שנותרו כעדות אילמת לחיי יום-יום שנגדעו לפתע, כל אלה מתערבבים במראות שעולים מנבכי הזיכרון הקולקטיבי-היסטורי. מסע בגיא ההריגה.

למה לשמחתי? כי ההכרות עם אנשי הנגב המערבי ועם אנשי בארי, כולל כמה מאלה שצולמו לכתבה של לי נעים, היא הדבר המרכזי, לפעמים היחיד, שנותן כוח לקום בבוקר ולעשות. איך אפשר להתייאש אם אבידע בכר, מרכז גידולי השדה של הקיבוץ, ששכל את אשתו ובנו, ואיבד את רגלו, מבטיח נוכח המצלמה: "עוד נחזור לרוץ". אם הוא, שהיה בתהום שחלקים ממנה יהיו חלק מחייו עד ליומו האחרון, מצליח להישיר מבט אל האופק ולהאמין שצוואת הנרצחים היא חיים חדשים, איזו זכות יש לי, המפונק מתל אביב, להתייאש?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל
בארי כתבה חדשות 12. חדשות 12, צילום מסך
לחזור לרוץ. אבידע בכר/צילום מסך, חדשות 12

איפה המדינה?

בחזרה אל הכתבה, שצריכה להיות מוקרנת בכל כיתת לימוד בישראל. הסיפורים שעולים בה מסמרי שיער: הנה פה גוננו ההורים בגופם על ילדיהם עד לנשימתם האחרונה; שם, בין ענפי הדקל, הסתתרה משפחה שלמה בלי לזוז במשך שעות; פה אכלו פתי-בר אבל במציצה, לא בלעיסה, פן יסגירו קולות הכרסום את העובדה שבבית יש עדיין יהודים חיים. כבר אמרנו, המחשבות נודדות מאליהן לזמן אחר וליבשת אחרת.

המראות מצליחים להעביר היטב את האימה, אבל בה בעת גואה ועולה גם הזעם: הנה המחבלים פורצים, הנה המחבלים מחפשים קורבנות, הנה המחבלים עוקרים בנחת גלגלי מכוניות כדי להצית אותם מתחת לחלון הממ"ד. רוצחים בניחותא, חוטפים ברוגע, בוזזים בשלווה - והבטן מתהפכת מכאב שמתחלף בזעם: הן על מי שנחשבו, אפילו על ידי חלק גדול מתושבי בארי עצמם, לשכנים שצריך לנסות ולחיות עמם בשלום, אבל בה בעת על כל מי שאפשר את היום הנורא הזה. על הצבא כבר דיברנו, אבל יש אחראים שאפשרו לו להירדם בשמירה (בעיקר אחד, ששר לו שיר ערש כבר 15 שנה).

מישהו מהניצולים מאותה השכונה אמר לי, בשיחה פרטית, "אני כבר הבנתי שאלה אנחנו או הם" - ואני לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "אבל אתה בטוח שאלה נהיה אנחנו?". הוא חשב קצת וענה: "בסוף, בסוף, סביר להניח שלא".

את הלקח הזה יש להניח מול האופטימיות הבלתי נלאית, שלפעמים אינה אלא שני צדדים של אותו האיש, זה שקם בבוקר של חג ל-11 שעות של גיהינום, זה שהבין באחת מי הוא, מי הם שכניו שמעבר לגדר ובעיקר שהבין שכל מה שחשב שידע עד לאותו הרגע על מדינת ישראל, היה כלא היה.

תושבי בארי היו הראשונים להבין את מה שלומדים מאז כלל אזרחי ישראל יום יום ושעה שעה: מדינת ישראל כפי שחשבנו שאנו מכירים אותה, פשוט לא קיימת.

מה נותר ממנה? אוסף של גיבורים שיהיו מוכרחים לאסוף את השברים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully