כל עיתונאי שהזדמן לו לראיין את הצמד סטטיק ובן אל תבורי בטרם דרכיהם נפרדו, זוכר היטב שבראיונות הייתה חלוקה ברורה מאוד בין שני המרואיינים. סטטיק היה אמון על הדיבורים, בן אל על ההנהונים. סטטיק תמיד נתפס כדובר הרהוט והחכם בין השניים, עד כדי כך שתמיד נדמה היה כאילו מנהלי הצמד המוזיקלי המצליח היו מעדיפים שרק סטטיק יתראיין כדי למנוע מבוכות שעלולות היו לצוץ מתשובות של תבורי. אני עצמי ראיינתי כמה פעמים את השניים, ואני חייב להודות שהיו רגעים שהופתעתי כמה נפח מתוך הריאיון תופס סטטיק על פני חברו המוכשר. הייתי משוכנע שבן אל כלל לא יודע מה עושים כשמתראיינים.
חלפו שנתיים מאז הצמד המוזיקלי המצליח התפרק. סטטיק פצח בקריירת סולו מצליחה, מאחוריו כבר שני אלבומים וכמה להיטים, והוא ממשיך להפגין מיומנות ורהיטות מרשימה כשהוא מתראיין. כשצפיתי בפרומואים לקראת הריאיון של בן אל תבורי עם איתי סגל ב"אולפן שישי", חזרתי לאותו בחור גבוה וחסר ביטחון שעמד בשעתו מולי ולצדו של סטטיק, וחששתי שהתוצאה שתתקבל בטלוויזיה היא של מרואיין מגמגם ורדוד, חסר כיוון ונטול עומק. שהרי, מדובר גם בז'אנר טלוויזיוני מאוס ושחוק: כמה ריאיונות אישיים בנאליים וצפויים כבר ראינו, כמה תשובות מדוקלמות כבר שמענו במפעל יחסי הציבור.
ובכן, ציפתה לנו הפתעה.
מהרגע שבן אל תבורי פתח את הפה, ניצתה שם כנות שאיש לא יכול היה לכבות. הוא אולי לא היה רהוט כמו סטטיק או כמו מרואיינים אחרים והוא לא היה מבריק כמוהם, אבל הוא היה גדוש ברגש ובאותנטיות ששום בגד צבעוני או משקפיים עצומים או שרשרת מוזהבת יכולים להסתיר. לאחר כל כך הרבה ראיונות שהוא לקח חלק בהם בעבר, שהיו מלאים כנראה בזיוף ובצביעות - וסטטיק ובן אל העידו על כך בעצמם כשסיפרו על המסכות שהם היו עוטים כדי לייצר מצג-שווא שקרי שהכול ביניהם בסדר בזמן שהם לא דיברו ביניהם - לפתע הופיעה אמת בוהקת על המסך, וראינו את האדם מאחורי המסכה.
תבורי דיבר ללא שום פחד על הצדדים האפלים שלו, על הפתיל הקצר שלו ועל כל הטראומות שהוא סוחב במשך שנים. הוא גם לא הסתיר את ההתמודדות הנפשית שלו ואת ההטרדה שעבר בילדותו, ודיבר בגילוי לב על הקושי להיות בן להוריו, שימי ואביבה, ועל ההרס העצמי שמכרסם בו ומאיים לפגוע בו גם כעת, כשהקריירה שלו תלויה אך ורק בו.
אבל מעבר לפתיחות בנושאים לא מובנים מאליהם, קרה שם משהו חשוב יותר. מעל הכול בלטה ההחלטה של תבורי לקחת אחריות על המעשים והטעויות שלו, להודות שהוא אחראי לפירוק הצמד המוזיקלי הכי מצליח בישראל ולהבהיר שהשגיאות שלו - ורק הן - הובילו לכך. הכנות שלו שכנעה אותי: הדמעות שלו שידרו כנות ואותנטיות, והלב פשוט יצא אליו. אי אפשר היה שלא למחות דמעה בבית לנוכח הדברים שלו על המשא הכבד שהוא סחב ועודנו סוחב על כתפיו.
ייתכן שקריירת הסולו של בן אל תבורי לא תמריא כפי שהשנים לצד סטטיק הפכו מדינה שלמה ושינו את הפופ בישראל. אז מה. כך או כך, בריאיון שלו ל"אולפן שישי" הוא הפך בן לילה לאמן אמיתי.