פגישות עם סגן הרמטכ"ל
בכלא 4 הציפיה הגיעה מיד לאחר שביקשו ממני ומחגי את הטלפון של יוני בן ארצי, כי "יש לו פגישה עם סגן הרמטכ"ל". רק למחרת התברר שהסיבה לבהילות היתה דווקא שיונתן לא הגיע לבקו"ם ביום שהיה אמור, ופספס את הפגישה. חגי תיאר את התמונה: גנרל מתוסכל יושב במשרד ומחכה לסרבן.
אבל למרות הפספוס משהו כן קרה: זימנו את יונתן, יוני, חגי ודרור, זקני הסרבנים, שישבו כבר בין חמש לשבע תקופות בכלא, לבית דין, ועד אז הם במעצר פתוח בבקו"ם, ומשם כנראה יועברו ליחידות שונות, להמשך המעצר בכל מיני עבודות פקידות ורס"ר. אפילו כתבו על זה בעיתון, ואני קצת צחקתי על חשבונו של יונתן הגאה, ששוב לא היה רק הוא עצמו, אלא "האחיין של נתניהו למעצר פתוח", ופרסמו תמונה שלו, אזוק.
אני לא מומחה משפטי, אבל אלה שכן, חלוקים אם זו התפתחות נוראית, המסמלת את ראשית האפוקליפסה, בדמותן של תקופות כליאה אימתניות, שבין שנתיים לשלוש, או התפתחות משמחת, המעידה על המשך היסדקות ההתעקשות הצבאית, ואולי רואים את הסוף. אולי ואולי ואולי.
יום למחרת עמדתי במסדר, כשהווקי-טוקי של הסמלת אמר את שמי - שמרי צמרת עובר ממסגרות חרוב למסגרות אגוז. תשלחי אותו מול המשרדים, עבור, ומול המשרדים התברר שאני שוב חוזר לכלא 6, ושוב לבד. מתן עבר לבה"ד 13, בית זונות לסרבנים, ויונתן וחגי, כאמור, הולכים לבית הדין.
ויכוחים
כבר שנתיים אני מתווכח על פוליטיקה. מה אתה עושה בצבא, בחוץ, ועל מה אתה בכלא, מובילים לשם מיד, לפני ששיחה אפילו התחילה. כבר שנתיים שאני צובר פז"ם ויכוחים, מתרגל רטוריקה. בכלא, לפעמים צריך להתמודד עם משקעים מן העבר. הרבה מהאסירים כבר דיברו עם סרבן מצפון אחר, וכבר הבינו שכולנו אוהבי ערבים, פציפיסטים ושומעים מוזיקה קלאסית. לכן ההתמודדות היא כפולה - גם מול האדם שמולי, אבל גם עם טענות של אחרים שהתווכחו איתו.
בדרך כלל הוויכוח שלי עם העמדות שמציגים סרבנים ושמאלנים אחרים הוא לא אידיאולוגי, אלא ענייני, והאוכלוסיה בכלא היא מדד מצוין לעמידות של טיעונים במבחן האפקטיביות. ציבור האסירים בכלא הצבאי הוא אולי הקהל הקשה ביותר לשכנוע לכיוון היוני. שכנעת אותם שכנעת את כולם.
ויש רגע בו אני ממש רואה איך הם מפסיקים להתווכח ולהתבצר ומתחילים להקשיב, וזה הרגע בו מפסיקים לדבר על הכאב הפלסטיני, כפי שרבים מחברי עושים, ומתחילים לדבר על הכאב שלהם.
איך הם טוחנים שמירות, איך הם מסכנים את החיים שלהם, איך למשפחה שלהם פחות בטוח, וממקדים את סיבת הכאב לא בערבים אלא במתנחלים. "בגלל המתנחלים".
וזה עובד. לא סתם הכעס והשנאה שיחקו תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הנוכחית. בכל מערכת בחירות. לא סתם אנשים מצביעים נגד - נגד חרדים, נגד טומי לפיד, נגד האשכנזים ונגד השמאלנים. הכעס הוא רגש שקל לעורר אותו ולרתום אותו כדי לגרום לאנשים לפעול. ומי שנטחן בשמירות, ומי שמסכן את חייו, ובוודאי שההורים שלו שבבית, מתוסכלים וכועסים מאוד. קל מאוד לעשות את הקישור בין שמירה בשטחים לבין השמירה על התנחלויות, וכך להפנות את העוצמות הרגשיות האלה כלפי ההתנחלויות. "המתנחלים מוציאים אותנו פראיירים". ואז, פתאום, אני שומע "אני מסכים עם רוב הדברים שאתה אומר" ונדהם, כי זה דבר מדהים לשמוע בוויכוח פוליטי, ובעיקר לתוקע-סכין-משת"פ-של-החמאס כמוני.
זה לא שהוויכוחים נגמרים בשכנוע. נדיר שכך יקרה, ותדיר מתבצר הצד שמנגד בדעותיו, מתחפר בהן עמוק ועמוק יותר, גם אחרי שנדמה כי הסכים, או שאזלו הטיעונים שכנגד, והוא עובר לדבר לא לעניין, ופעמים רבות עליי (אוהב ערבים, אשכנזי), והוויכוח הופך סיזיפי, ונדמה שלא משנה כמה אהיה משכנע - לא אשכנע, ומהסיבה הזאת בדיוק אמא שלי הפסיקה לדבר על פוליטיקה, והיא טוענת שלא משנה מה תגיד, שני הצדדים יסיימו במקום שהתחילו.
אי אפשר לחשוב ולהמשיך להתווכח. האמונה שאני משכנע, או שניתן לשכנע, היא אולי התנאי היחיד לוויכוח ואני מאמין. אני כן מזיז דברים, משנה, וגם שיחה שלא הסתיימה בוויתור וכניעה של הצד השני לחוכמתי האינסופית ולדעותיי המוצדקות, אין פירושה שהאחר נותר כשהיה, ואפילו אם רק למד בפעם הראשונה שההתנחלויות פורעות את גבול המדינה ולא ניצבות לאורכו וחוצצות בינינו לבין הערבים, או שגדר הפרדה עובדת בעזה כבר שנתיים ולא יצא משם פיגוע אחד, דייני.
ובהקשר הזה סיפרה לי עדנה הסוציולוגית סיפור: "לפני שנים הייתי עומדת עם נשים בשחור בצומת הצ'ק-פוסט בימי שישי, ולפעמים מולנו היתה עומדת הפגנת ימין, ובימים ההם אני מאוד חיפשתי את הדיאלוג, והאמנתי שזו הדרך לשנות, והיה בחור אחר, שם בין המפגינים שעמדו בצד השני, שהייתי מדברת איתו יחסית הרבה, ובאמת, בעיקר מתוך עמדה של הקשבה. ואז יום אחד עשינו חלוקה: החלטנו שיש מספיק פעילים כדי לעמוד גם בצומת הקריון, ואני התחלתי לעמוד שם, ויותר לא בחיפה. ואחרי כמה שבועות, ועד היום צוחקים עלי על זה, הוא ניגש אליהן ושאל, איפה זאתי שהיתה עומדת פה, וענו לו שאני עומדת עכשיו במקום אחר, והוא התאכזב נורא. 'אח, דווקא עכשיו, כשכמעט שכנעתי אותה
'".