רק כשיולן כהן הותקפה על ידי שוטר, היא הבינה את האמת המדכאת שכולנו ידענו מזמן

"הערב נראה שהמשטרה חצתה גבול", פתחה יולן כהן את הדיווח שלה ב"חצי לחצות" של אברי גלעד ויאיר שרקי. בערב נתון, הסיכוי שתשמעו ברצועת הלילה ה"מאוזנת" של קשת על המחאות הוא אפסי. לפעמים אין ברירה וכשמנסים לדרוס מפגינים במכוון, חייבים לשבור את השגרה ולהכיר בכך שכנראה קרה משהו, אבל בשאר הזמן המחאות מתחילות ונגמרות בדיווח לקוני קצר. האירוע הזה, שנע בכל שבת נתונה בין עשרות רבות למאות אלפי אזרחים ישראלים, שעוזבים את הבית והמשפחה ויוצאים לדרוש אחריות מהאחראים למחדל החמור ביותר שקרה כאן, פשוט לא מסוקר, אלא אם כמובן הנפגעת היא אשת תקשורת.

אפשר להאמין לכהן כשהיא אומרת שהיא שונאת להיות מוקד הסיפור. במציאות נורמלית לא הייתה שום סיבה בעולם שמישהו יפריע לה בתפקידה להביא אלינו את הקולות והתמונות. אלא שמבלי לשים לב, נראה שדווקא ברגע שבו הפכה לסיפור היא הבינה את מה שהייתה אמורה לדווח כבר מזמן. האמת העצובה היא שבשבת האחרונה לא נחצו גבולות חדשים של אלימות משטרתית, פשוט מפני שכבר מזמן אין כאלה.

בשבועות האחרונים ראינו רופא שמוכה תוך שהוא מגיש עזרה לפצוע, רופאה שנורית בכינון ישיר על ידי מכת"זית וכמעט מאבדת את ראייתה, בני משפחות חטופים ומשפחות שכולות שמותקפים באגרסיביות, ולצדם אינספור מקרים של אנשים שעומדים או הולכים מבלי לסכן אף אחד או להפר את החוק - ולפתע מושלכים לרצפה בעוצמה או מוכים רק מפני שהעזו לצאת ולהפגין. את כל המקרים האלה לא יכולתם לראות בזמן אמת, מפני שבחברת החדשות שבה כהן עובדת (ולמען ההגינות, לא רק בה) החליטו כבר מזמן שהתנגשות אלימה בין אזרחים לשוטרים היא לא סוגיה חדשותית.

כמו כל החלטה מערכתית, גם ההחלטה למנוע מאיתנו את תיעוד האלימות בהפגנות אינה מקרית. מאחוריה עומדים האנשים החזקים בטלוויזיה שלנו, שמאמינים שהרבה יותר חשוב שתצפו בפרק של "האח הגדול" או "רוקדים עם כוכבים" או בכתבת לייפסטייל עם ניחוח מסחרי כבד. אמנם נכון, כהן וכתבים אחרים נשלחים מדי שבת לרחובות, אבל הדיווחים שלהם קצרים ולקוניים, ובכל מקרה מסתיימים הרבה לפני שה"אקשן" מתחיל. בשעות שבהן המשטרה שולפת נגד אזרחים כלים שלפי הגדרתה שלה שמורים למקרי הפרות סדר קיצוניים, אף אחד כבר לא נמצא שם כדי לספר. את התיעודים תמצאו ברשתות החברתיות או בערוצים נישתיים, אבל אל דאגה: דיונים על האלימות תשמעו בלי סוף.

הנה ממש שניות אחרי שכהן סיימה את הדיווח הקשה שלה (וכמובן לא לפני שגלעד בירר אם במקרה ההפגנה לא הייתה "אלימה מהרגיל", כי בכל זאת צריך לבדוק), עברו שני המנחים לשיחת "בעד ונגד" קלאסית של חברת החדשות. בצד אחד יזהר שי שמטיף נגד האלימות של משטרת בן גביר, ולצדו מיד מתרעם דדי שמחי על הביטוי ומבהיר שעל המפגינים "לשמור על המרחקים המותרים ולזעוק רק בדציבלים המותרים. חייבים משילות בכל המדינה", ואם לא? הבנתם.

הצביעות המצמררת הזאת של דיון ממוזג ואגבי על אתיקה של מחאה, היא פשע עיתונאי לכל דבר ועניין - והוא נעשה במודע כי בקשת בכלל ובחדשות 12 בפרט מעוניינים לייצר את הסימטריה הזאת בכל דבר. ביום שישי האחרון כינה ירון אברהם את חברת מועצת רמת השרון, הדר שוייצר, "חצופה ואלימה", רק מפני שהעזה להתעמת עם דני דנון, שישב להנאתו בבית קפה.

הטענה של אברהם מוצדקת: לדנון שמורה הזכות לשתות קפה כמו לכל אדם אחר במדינה. העניין הוא שמדובר גם בחבר הקואליציה שבמשמרת שלה התרחש וממשיך להתקיים האסון הגדול ביותר שקרה כאן. לכן הוא הרוויח ביושר את הזכות לחטוף ביקורת בכל הופעה ציבורית. לא רק שזו לא חוצפה ולא אלימות (ולמען הסר ספק, לא הופעלה כאן אלימות כלשהי), אלא פשוט חוסר הבנה בסיסי של חלוקת התפקידים כאן. אזרחים תובעים דין וחשבון מנבחריהם, והם מחויבים לספק להם אותם. ככה זה אמור לעבוד.

דנון, אגב, הוא ראש ועדת המשנה לענייני עורף של ועדת החוץ והביטחון. במילים אחרות, במסגרת תחום האחריות הכמעט יחיד שלו, עליו להעריך את מידת הסיכון שנשקפת לעורף מתרחישים שונים ואת המוכנות שלו כלפיהם. נשמע כמו מישהו שאפשר לכל הפחות לתהות על מידת מילוי תפקידו הישיר - בלי קשר להיותו אצבע קריטית לעוולות כמו חוק ההשתמטות, למשל - אבל לא אצל ירון אברהם. כשחיים בתוך ממלכת הסימטריה שבה תמיד כל צד אשם במשהו, מאבדים את היכולת להבדיל בין עיקר לטפל.

הסיפורים של כהן ואברהם משתלבים בסופו של דבר לאמת מדכאת. בפרפראזה על פוליטיקאי מפורסם, עבור מנהלי חברת החדשות "אתם פשוט משעממים". מי שנירמלו עבריין מורשע עד להפיכתו לממונה על הביטחון האישי שלנו, לא מתרגשים כשהמשטרה מתיישרת לפי עולם הערכים שלו. אין צורך לתעד או לסקר, בוודאי שלא לשאול את האזרחים האלה מה מביא אותם לצאת לרחובות. אם משהו יקרה כבר נדון על בעדו ונגדו ב-500 מהדורות האקטואליה שלנו. חטופים? חוקי שחיתות? משבר עם העולם? תראו איזה ריקוד מדהים יש היום במשימה ההדחה.

ההתנהלות הזו מזכירה ערוץ אחר (לא חשוב שמות) שעוסק בסיקור ספורט. בשגרה ניתן למצוא בו רדידות, התלהמות ופרומואים שמתדלקים משחקים גדולים עם סרטונים של כניסות ברוטליות, מכות בין שחקנים ואבוקות שמושלכות על המגרש. ואז, כשכל אלה מתכנסים לתרחיש המדהים של אלימות, מתכנס מיד משדר מיוחד למאבק באלימות ובו כולם מגלגלים עיניים ושואלים את עצמם איך הגענו לכאן. ועל כך כבר אמר דב אלפון: "מה זאת אומרת לאן הגענו? הגענו בדיוק לאן שהלכנו".