אם היתה מקבילה קולנועית לאליפות אירופה בכדורגל שמתרחשת עכשיו, כנראה שהתעשייה היוונית היתה מגיעה רחוק. יש לה במאי סופר-סטאר ברמות של רונאלדו ואמבפה: יורגוס לנתימוס.
לנתימוס נולד וגדל ביוון, ולאט-לאט עשה לעצמו שם בינלאומי עם סרטים דוברי יוונית כמו "שיני כלב". ב-2015 התחיל לביים באנגלית, ועם להיטים כמו "הלובסטר" ו"המועדפת" הפך למטאור בשמי הקולנוע האמנותי, כזה שעובד עם הכוכבים הכי גדולים, וכל סרט חדש שלו מציג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן או ונציה, מקבל ביקורות משתפכות ומועמד לאוסקרים. השיא הגיע לפני כמה חודשים עם "מסכנים שכאלה", שזיכה את אמה סטון באוסקר והיה מן הסרטים המדוברים של החורף האחרון, וכבר עכשיו הוא חוזר עם סרט נוסף, "סוג של חסד".
כיאה למעמדו של לנתימוס, גם הסרט הזה הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וכוכבו ג'סי פלמונס זכה בפרס השחקן הראשי. בצידו, מככבים עוד כמה שמות לוהטים - לא רק אמה סטון, שמאז "המועדפת" הפכה לשותפה קבועה של הבמאי היווני, אלא גם מרגרט קוואלי, ווילם דפו, הונג צ'או, ג'ון אלווין וגם האנטר שפר בתפקיד קטן, כי כל להיט בימינו צריך שחקן או שחקנית שהיו ב"אופוריה".
"סוג של חסד" הוא סרט מאתגר ומנכר שנמשך כמעט שלוש שעות, ויש בו סצינות מין ואלימות בוטות. סביר להניח שבנסיבות אחרות הוא היה מציג בסינמטקים בלבד, אבל בזכות השם של לנתימוס ושל הכוכבים שגייס לפרויקט הזה, הוא מקרין במולטיפלקסים ואף זוכה שם להצלחה נאה.
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "סוג של חסד", וגם על "הקול בראש 2"
הלכתי לראותו ביום חמישי האחרון. "סוג של חסד" הציג באולם 1, איפה שמקרינים בדרך כלל שוברי קופות מהסוג של "הקול בראש 2", והמתחם היה מלא עד אפס מקום. עמדתי בתור ארוך כדי להיכנס פנימה, וחשתי אופוריה - איך אפשר לומר שהקולנוע מת, אמרתי לעצמי, אם כל כך הרבה אנשים באים לראות סרט אמנותי של במאי יווני? הללויה! למרבה הצער, אחרי כל זה הגיע גם הסרט עצמו, וההתלהבות חלפה חמש דקות לתוכו.
"המועדפת" ו"מסכנים שכאלה" היו סרטים תקופתיים, ועד כמה שהיו שונים מן התוצר ההוליוודי הרגיל, הם היו יחסית קלים לעיכול. בסרטו החדש, לנתימוס חוזר לסגנון שאפיין את עבודותיו הראשונות - הטרלות פרובוקטיביות ומיזנתרופיות.
"סוג של חסד" עושה זאת בסגנון של סרט אנתולוגיה, ובו שלושה פרקים. כולם קשורים תמטית, ועוסקים בשליטה -ברוח "Sweet Dreams" של יוריתמיקס, השיר שמלווה את העלילה, לנתימוס דן ברצון של אחרים לשלוט בנו, בנכונות או אולי אפילו התשוקה שלנו שישלטו בנו, ובשאלה עד כמה רחוק כל אחד מן הצדדים יסכים ללכת.
בניגוד לרוב סרטי האנתולוגיה, כאן אותם שחקנים מופיעים בכל אחד משלושת הפרקים. בסיפור הראשון, פלמונס מגלם גבר שהבוס שלו מטיל עליו משימות שונות ומשונות; בסיפור השני, הוא מגלם אדם שבעצמו מציב שורה של מבחנים לזוגתו, בגילומה של אמה סטון; ובשלישי הוא וסטון מגלמים חברים בכת. כל אחד מן הסרטים כולל קטעים שמטרתם לזעזע: פורנו ביתי, סדיזם וסאדו-מזוכיזם, כריתת אצבעות אדם, פציעת כלב ועוד דימויים שמיהרתי להדחיק. למרות הפרובוקציות, כל אחד משלושת הסרטים משעמם להפליא, נפוח להחריד ומסתיים באנטי-קליימקס. הכל ביחד מסתכם בממבו-ג'מבו אחד גדול.
מבקרים רבים מסכימים עם כל החולשות הללו ובכל זאת מהללים את הסרט. לצורך כך הם משתמשים בלוליינות מילולית כה מרשימה, עד שהם יכולים להיחשב כפייבוריטים לזכייה במדליה אולימפית עוד חודש. לנתימוס הוא המותג הכי אופנתי כרגע והסרטים שלו הם הטרנד הכי לוהט - מבחינת הפסטיבלים שרוצים להקרין אותם, המפיצים שרוצים להפיץ אותם, הכוכבים שרוצים להשתתף בהם והמבקרים שרוצים לנפנף בהם.
להסביר איך זה קרה זה כמו להסביר למה כולם לבשו סגול בקיץ מסוים - אלה מסוג הדברים שפשוט קורים לפעמים. אפשר לנסות לספק הסברים רציונליים יותר: תגידו מה שתגידו, לנתימוס משתמש במבע הקולנועי בצורה משוכללת ומיומנת, גם אם הוא לא עושה עם זה כלום; הוא מאפשר לקהל להתענג על עירום ואלימות במסווה של חוויה אינטלקטואלית; ואולי הכי חשוב - הוא מספיק מופשט כדי להשאיר מקום לכולם. אפשר לרטון: כמה חבל שקולנוען מקבל כל כך הרבה אשראי וכזו במה רחבה, ולא מנצל אותה כדי להגיד משהו בעל ערך ומשמעות, אבל זה בדיוק העניין. תארו לעצמכם שהסרטים של לנתימוס היו מנסחים אמירה אקטואלית ורלוונטית בתקופה כה טעונה פוליטית. נראה לכם שאנשים היו עומדים בתור לפופקורן בשבילם? כמה נוח לו שהוא לא גדל בישראל, אלא במרחק שעה טיסה ממנה.
גילוי נאות. לנתימוס הוא מקרה נדיר מבחינתי - במאי שצפיתי בכל סרטיו ולא אהבתי אף אחד מהם. "סוג של חסד" הוא לדעתי מהגרועים בהם, ובכל זאת יש לי כמה דברים טובים להגיד. איכשהו, הוא עובר די מהר. יש בו תצוגות משחק נהדרות והאמת שיש בו גם שניים-שלושה רגעים נפלאים, למשל הריקוד של אמה סטון שמופיע כבר בטריילר, אבל הם טובעים בכמעט שלוש שעות של יומרה חסרת הצדקה. הסרט נכשל במבחן הכי חשוב - מבחן בוזגלו, או במקרה היווני, מבחן בוזגלוס. אני משוכנע שלו קולנוען אחר היה חתום על הסרט הזה, אין סיכוי שהוא היה מקבל כאלה ביקורות, ובעצם מלכתחילה אין סיכוי שהיו מקרינים אותו, או אפילו מפיקים אותו.
התקשורת בימינו נוטה לסגוד לסדיזם ולמיזנתרופיה, ובהמשך לכך היא נוטה גם להחמיא לבמאי היווני על הרשעות שלו. אז הרשו לי לסיים בהימור מרושע. כמו בכל תחום, גם בעולם הקולנוע האמנותי טרנדים באים וחולפים. ראינו כבר לא מעט במאים אירופאים שהיו יפים ונכונים למשך תקופה מסוימת, עד שהעולם המשיך הלאה והפנה להם עורף: זה קרה למשל לאמיר קוסטוריצה, ואולי זה יקרה גם לסופר-סטאר היווני, שבעוד עשר שנים יביים סרט כמו "סוג של חסד" ויגלה להפתעתו שפתאום כולם אדישים אליו. אם וכאשר זה יקרה, אני מבטיח להיות היחיד שיכתוב עליו ביקורת חיובית. מה יש, גם לי מותר להטריל.