המחזה "סלומה" של אוסקר ווילד כולל בתוכו ביקורת חדה על החברה האנגלית של סוף המאה ה-19, וכולל כמה מונולוגים מבריקים ושנונים. למען הסר ספק, זאת לא הסיבה שעדיין מעלים את המחזה בתיאטראות ברחבי העולם. יש בדיוק שבע מילים שבגללן המחזה הפך לפופולרי כל כך, ולכן הוא זכה לכל כך הרבה פרשנויות בכל כך הרבה פלטפורמות. שבע מילים שבכלל לא מופיעות במחזה, אלא רק בהוראות הבימוי של ווילד. שבע מילים, בצרפתית ברורה: "Salomé danse la danse des sept voiles". מילולית: "שלומית רוקדת את ריקוד שבע הרעלות". מכיוון שעולה מהמחזה עצמו שהתרגום העברי הנכון הוא למילה "שול", נהוג לתרגם את הרגע הכי גדול במחזה "סלומה" של ווילד בצורה פשוטה: ריקוד שבעת הצעיפים. ככה הוא גם מוכר בגרסה האופראית של שטראוס או בגרסת הסרט בכיכובה של ריטה היוורת'.
הרבה סופרלטיבים אפשר להעניק לאוסקר ווילד, אבל "תמים" הוא לא אחד מהם. למעשה, את המחזה הוא כתב מראש בצרפתית בידיעה שהרשויות האנגליות יסרבו לתת לו להציג את המחזה, שכולל אדפטציה מאוד ליברלית למיתוס מתוך הברית החדשה. באותם ימים, הצנזור הראשי באנגליה סירב להמחיז דמויות תנ"כיות. לבסוף, המחזה תורגם לאנגלית על ידי בן זוגו לורד אלפרד דאגלס. ווילד שנא את התרגום, עיבד אותו שוב ושוב, והכריז לבסוף שאף גרסה מלבד הגרסה הצרפתית המקורית לא תצליח להעביר את המסר. אלא שלתרגום האנגלי הייתה חשיבות אחרת, כשווילד פנה לידידו הצעיר, אוברי בירדסלי, וביקש ממנו להוסיף מספר ציורים לספר המחזה המתורגם.
הפרשנות של בירדסלי ל"ריקוד שבעת הצעיפים" היה פשוט: מדובר בריקוד בטן, כשגיבורת המחזה חשופת חזה. בירדסלי הבין שזו בעצם הייתה הכוונה של ווילד כל הזמן בהתעקשות על המילה "Voiles" בצרפתית או "Veils" באנגלית - הריקוד הוא למעשה ריקוד החשיפה. Dévoiler בצרפתית. Unveil באנגלית. שלומית לא רוקדת עם הצעיפים, היא מסירה אותן. מיטיבי לכת ימצאו שהמילה Veil על שלל המשמעויות שלה (כולל כתיאור של "פנים מצועפות") מופיעה 63 פעמים בכתביו של ווילד, לא כולל במחזה הזה. אין ספק שמדובר בגאון של מילים.
במקורות הנוצריים, שלומית רוקדת בפני המלך הורדוס אנטיפס (דודה ובעלה של אמה) כשהם מוקפים באורחים רבים. היא למעשה מבדרת את חצר המלך. בגרסה של ווילד ובירדסלי - שלומית רוקדת לבדה. השינוי הקטן הזה הופך את האירוע למשהו אחר לגמרי, אירוטי ואסור. לא במקרה, נהוג לטעון שדווקא אוסקר ווילד, אחד ההומוסקסואלים המפורסמים בהיסטוריה, המציא באירוניות את הסטריפטיז הנשי (למרות המיתולוגיה, זה לא נכון, יש עדויות היסטוריות על גרסאות מוקדמות של "מועדוני חשפנות" עוד בתקופת המקרא).
ובכל מקרה, הוראת הבימוי הזאת הסבה את תשומת הלב של הפוריטנים והשמרנים הבריטיים מהביקורת החברתית הקטלנית של ווילד, וכך במקום להתעסק במילים שלו הם התעסקו בפרשנויות שונות לריקוד. סביר להניח שווילד אהב את זה, אם כי הוא לא זכה לראות את המחזה מועלה בימי חייו. כשהגיע המחזה ב-1896 לבמות בפריז, הוא כבר ריצה עונש מאסר עם עבודות פרך בבית הסוהר של לונדון, על פשעו היחיד: "הפקרות", הדרך של בית המשפט הבריטי לזרוק הומואים לכלא באותם ימים. כשהשתחרר מהכלא הוא התרחק מיצירתו, וגזר על עצמו אנונימיות וגלות מרצון. שלוש שנים לאחר מכן מת מדלקת קרום המוח. ככה זה.
יותר מ-130 שנים אחרי אחרי שנכתב, "סלומה" של אוסקר ווילד עושה שוב עליה לארץ הקודש, אותו מקום בו מתחוללת העלילה שלו. מעטים המחזות הקלאסיים שמתרחשים בארץ ישראל (או כפי שהיא נקראת במחזה: "פלסטין"), ואולי זאת הסיבה שהמחזה זכה ללא מעט גרסאות ועיבודים שונים ומשונים על הבמות בישראל. יצויין מראש: ההפקה החדשה, בבימויו של מקסים דידנקו, היא אחת הגרסאות האולטימטיביות ליצירה המקורית. לא מן הנמנע שהרושם הזה מתחזק בזכות העובדה שההצגה בוצעה כולה באנגלית.
ההפקה עולה בשיתוף פעולה עם תיאטרון היימרקט המלכותי, אחד משלושת בתי התיאטרון הוותיקים ביותר בלונדון, שקיים כבר למעלה מ-300 שנים - ובהמשך השנה אמורה לעלות על הבמה ההיסטורית הזאת. אלא שלמרות שיתוף הפעולה וההשפה הזרה על הבמה, מדובר בהצגה ישראלית אסלית. כמה ראוי שהתעתוע המבריק הזה עולה דווקא בתיאטרון גשר, שעבר דרך ארוכה מימין כתיאטרון דו-לשוני, הרגיל את הקהל שלו לראות יצירות רוסיות קלאסיות בעברית, עכשיו מעלה יצירות שנכתבו במקור בצרפתית - באנגלית. איזה עולם משוגע ויפה.
וידוי קטן: הגעתי עם ציפיות מאוד נמוכות לתיאטרון במתחם נגה. דווקא בתור חוקר נלהב של כתביו של אוסקר ווילד, אף פעם לא נפלתי מ"סלומה". מאמר סאטירי חביב שיצא משליטה. הסיפור הדתי מאחוריו לא מדבר באמת לצופה החילוני הממוצע בלונדון, ובטח שלא ליהודי הממוצע בתל אביב, שלא רק שלא מכיר את הסיפור על הוצאתו להורג של יוחנן המטביל, אלא גם לא ממש מבדיל בין כל המלכים האלה שקראו להם "הורדוס". נראה שווילד עשה את זה בכוונה, וניסה לבלבל את הצופים כדי שלא יבינו מתי הוא באמת מספר סיפור שכבר סופר מאות שנים לפניו שנולד, ומתי הוא בעצם עושה סאטירה על השלטון הבריטי של סוף המאה ה-19. גם אם אפשר למצוא בו נגיעות אוניברסליות ועל-זמניות, הן לא מספיקות כדי להצדיק העלאה של המחזה שוב ושוב גם במאה ה-21. אני שמח להודות שטעיתי.
יותר מהכל, זה המשחק. ליתר דיוק שני שחקנים שהצליחו להפוך מחזה שחוק לכיתת אמן של ביצוע. כל הקאסט מצוין, כולל הצוות המשני. שיר סייג הביא איכויות מכושפות - וגם קריפיות לעתים - לתפקיד יוחנן המטביל. איתמר פרס בתור המפקד הסורי הצעיר נראה מאוהב בצורה אובססיבית בדיוק כמו שאוסקר ווילד בוודאי התכוון. גם לנה פרייפלד, שהצליחה לברוא מבטא רוסי-עברי-בריטי ייחודי (אבל מאוד מובן ובטוח) הייתה מצויינת בתפקיד הרודיאס. פרייפלד בראה מין שילוב של הנסיכה היהודית ההיסטורית (בתה של מרים החשמונאית) לבין כל נסיכת דיסני קלאסית. נראה שכל תזוזה שלה על הבמה היא מלאכת מחשבת של תנועה פואטית. כמה פעמים האיפוק שלה נשבר בהצגה, אבל היא בוחרת במודע לא "לגנוב את ההצגה".
וכמו תמיד בתיאטרון "גשר" בעשור האחרון, היה שם דורון תבורי. מכיוון שמדובר במחזה בשפה האנגלית אז אין ברירה אלא לכתוב שהוא פאקינג גאון. אחד השחקנים הפעילים הכי טובים בישראל, וגם אחד האנדררייטד, עם מנעד שעובר מדון חואן של מולייר, דרך המלט ושיילוק של שייקספיר ועד דון קיחוטה של סרוונטס. בכולם הוא נותן טאץ' מחוספס ואישי, לאו דווקא מאצ'ואי גברי טיפוסי. נראה שבתיאטרון "גשר" הבינו בדיוק איך לנצל את הכישורים שלו כדי לא לכלוא אותו בתוך שטאנץ קבוע.
תבורי הוא מסוג השחקנים שבשבילם קונים כרטיס לתיאטרון. הורדוס אנטיפס שלו הוא הכל חוץ מהשליט הרומאי האימתני שאנחנו מכירים מספרי ההיסטוריה. הוא אפילו לא האשמאי הסוטה שעולה מהסיפור, שבוחן ללא הפסקה את בתה של אשתו (ואחייניתו הביולוגית). בידיו האמונות של תבורי, בן 71, הורדוס הוא לא יותר מילד שרוצה לשחק בצעצועים שלו, ומתעקש לשחק גם בצעצוע היחיד שאומרים לו שאסור לו לשחק בו - סלומה. הוא בכיין, הוא גאוותן, הוא פחדן - והוא לא משלם על זה מחיר. זו לא הסאטירה הכי מעודנת של ווילד, אבל בזכות תצוגת המשחק המושלמת של תבורי בהחלט עובדת. זה קורה למרות, ואולי בגלל, שהוא ההיחיד על הבמה שלא אימץ לעצמו מבטא בריטי מלאכותי.
וכאן נכנסת לתמונה הדמות הראשית במחזה, שלומית בת הרודיאס, בגילומה של נטע רוט. להבדיל מדורון תבורי, ששמו הולך לפניו, נטע רוט הצעירה מוכרת יותר ככוכבת טלוויזיה וקולנוע, אחרי שכיכבה ב"לבד בבית" של החינוכית וב"תמונת הניצחון" של אבי נשר. יש גם שמכירים אותה כאחיינית של יאיר לפיד. זאת הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות אותה על במה, ואני עומד מאחורי המילה "זכיתי" כי יש לי תחושה שאחרי שהבריטים יראו אותה בווסט אנד עם המבטא הבריטי המושלם שהיא מפלרטטת איתו על הבמה בלי מאמץ ניכר לעין, לא נזכה לראות אותה עוד הרבה על הבמות בארץ הקודש. לא מן הנמנע שבפעם הבאה שנרצה לראות אותה נצטרך לעבור בדיוטי פרי קודם.
אלף מילים לתוך הביקורת, נראה שרק חובבי האמנות האמיתיים נותרו עדיין בביקורת וזה הזמן לדבר על הריקוד האירוטי שהופיע כבר בפתיח לכתבה הזאת. ריקוד שבעת הצעיפים הוא ריקוד סקסי ומפתה כל כך שהוא יכול לגרום למלך הכי חזק לוותר על חצי המלכות שלו. זה קורה במיתוס הנוצרי המקורי, זה קורה גם במחזה של ווילד עם טוויסט קטלני בסיום, וקורה גם באופרה של שטראוס ואפילו בגרסה ההוליוודית מ-1953, אם כי שם הריקוד נגמר בדרך אחרת לגמרי, עם צרחה מקפיאת דם (שנוגדת לחלוטין את הסיפור המקורי, אבל מה זה משנה). נטע רוט בוראת סלומה אחרת, תוך כדי שהיא שומרת על נאמנות מלאה למחזה. היא תחגוג יום הולדת 23 בחודש הבא, אבל היא עדיין יכולה לעבור כלוליטה מצד אחד, וכאישה פמיניסטית חזקה מצד שני. זה לא האיפור או התלבושות, הם יכולים לקדם את השחקנית רק עד גבול מסוים. זו תצוגת המשחק המושלמת שלה לאורך כל המחזה, שנבנה כרגיל לשיא של הריקוד האירוטי, ולמה שמגיע אחריו: אותו רגע קטלני אותו תיעד אוברי בירדסלי באיור שזכה לכינוי המדויק: "הקליימקס".
בעמוד היוצרים של ההצגה אין קרדיט לתנועה או לכוריאוגרפיה (כן יש קרדיט ראוי לציון למוזיקה המקורית של לואי לבה ולהדרכה המוזיקלית של יבגניה נתנוב). זה מוזר בעיקר כי זה אחד מרגעי המחול הכי סוערים וליריים שראיתי על במה מזה שנים. נטע רוט כביכול מאבדת שליטה על הגוף שלה במהלך הריקוד, נכנסת בסערה אל תוך בריכת מים שהונחה במערכה הראשונה רק כדי להתיז בהמשך אותה מערכה (למעשה כל המחזה הוא תמונה אחת ארוכה). בשלב מסוים היא נשארת חשופת חזה על הבמה, אבל לא במובן התיאטרלי המוכר של "חושפת את עצמה כפגיעה וחסרת אונים" כמו שמחזאים גברים כתבו נשים במשך מאות שנים אלא פשוט כאישה מאוד יפה ומאוד עירומה.
באופן אישי זה תמיד מביך אותי לצפות בעירום על הבמה, אולי בגלל שב-99% מהמקרים העירום מרגיש מיותר לגמרי. דווקא בהפקה הנוכחית של "סלומה" הערת הבימוי המקורית של אוסקר ווילד זוכה לפירוש המחמיר ביותר של "סלומה מתפשטת", והיא מרגישה כל כך מדוייקת ואינטגרלית למחזה. מהרגע שהורדוס נחשף לגופה הערום של שלומית ועד סוף המחזה הוא ינסה לשכנע אותה לקבל את כל הזהב, ואת כל התכשיטים, ואת כל החיות האקזוטיות ואת כל הסודות הכי כמוסים שלו - אבל בסוף הוא ייתן לה בדיוק את מה שהיא רוצה. יש פה אחוות נשים בינה לבין אמה, אבל יש פה גם ניצחון של האישה שהוכרחה לרקוד כנגד רצונה, והשתמשה בגוף שלה כדי להשיג את מבוקשה. מאוד בקלות אפשר ליפול פה לקלישאות, אבל רוט מצליחה להכיל את כל הדיסוננסים האלה בתוך סלומה שלה, שמתחילה כפרחחית מעצבנת, הופכת לדיווה סקסית ונגררת בעל כורחה אל עולם הטירוף.
ההפקה של גשר מציגה את הארמון של הורדוס בצורה מודרנית למדי, עם בר משקאות ותאורה שמזכירה יותר את סטודיו 54 מאשר את ירושלים של המאה הראשונה. אלא שהתפאורה זניחה יחסית לשני אירועים ויזואליים בולטים שמתרחשים על הבמה במהלך ההצגה. הראשון הוא כאמור חשיפה של חזה נשי במלוא תפארתו, והשני הוא הצגה של ראש כרות. שני הרגעים מצליחים לזעזע, במובנים שונים. האחד אירוטי, השני גרוטסקי, אבל הם מבצעים את אותו שירות עבור הצופה בקהל: הם גורמים לו להרגיש. זה נדיר כשזה קורה באולם תיאטרון, עם החוצפנים ששוכחים לכבות את הטלפון, לעיסות המסטיק וצליל העטיפות של סוכריות נגד שיעול שנפתחות ברחבי האולם, וגם של שיעולים. אבל כשתיאטרון מצליח לגרום לך להרגיש משהו, זו פסגת האמנות.
לאור התקופה העוברת על כולנו, הלוואי ויכולתי להגיד שיש פה איזו קריצה נגד תרבות הווק. בכל זאת, זה לא פוליטיקלי קורקט להציג בימינו אישה שמשתמשת בגוף שלה כדי להשיג את מבוקשה. הלוואי ויכולתי לכתוב דברים גסים כמו "מה שהיה נכון למאה הראשונה לספירה, היה נכון גם למאה ה-19 והוא נכון גם למאה ה-21", אבל זה גם לא מה שאני מאמין בו, ובעיקר - זה לא הנרטיב של הסיפור, בטח לא אצל אוסקר ווילד, שהחליט לסיים את המחזה בסוף טראגי. ספוילר: הגבר החזק מנצח, האישה היפה לא. ממש לא. ההפקה הנוכחית, שנמשכת שעה וארבעים, בוחרת לקלף במהירות כמו פלסטר את הטרגדיה הזאת ולהשאיר את הקהל, כולל כאלה שיודעים בדיוק מה הולך לקרות בסיום, להתמודד בבת אחת עם כל הרגשות. מדובר בביצוע הכי מושלם שיכול להיות ליצירה הקלאסית הזאת. אני כבר מקנא בקהל הבריטי שיזכה לראות אותה על הבמה בלונדון.
עדכון: לאחר פרסום הביקורת פורסם באתר האינטרנט של תיאטרון גשר הקרדיט לכוריאוגרפית, פולינה דריידן