"גאווה ודעה קדומה" חוזרת עם תרגום חדש וגרסה מוערת: קראו פרק ראשון

מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה [1].
אף שידוע רק מעט על רגשותיו או דעותיו של גבר כזה עם הגיעו לסביבה חדשה, אמת זו חקוקה עמוק כל כך בתודעתן של המשפחות השכנות, עד שמייד הן רואות בו רכושה החוקי של מי מבנותיהן.
"מר בנט היקר," אמרה לו אשתו יום אחד, "האם שמעת שנמצא סוף-סוף שוכר לנת'רפילד פארק [2]?"
מר בנט השיב בשלילה.
"אכן כן," היא ענתה; "גברת לונג היתה כאן כרגע וסיפרה לי הכול."
מר בנט לא הגיב.

[1] ברוכות הבאות למאה התשע-עשרה ולעידן הריג'נסי — תקופה שברובה היתה אנגליה תחת שלטונו של המלך ג'ורג' (1839-1795 לערך). משפט הפתיחה האיקוני של ספר זה הוא המזוהה ביותר עם אוסטן כיום. הוא ממסגר עבור הקוראים במה יעסוק הרומן — נישואים, מעמד וכסף — וכן את העובדה שיעסוק בהם באירוניה. הוא מדגיש גם את ההבדלים בין גברים לנשים על ידי ההיפוך שהוא מבצע: נערה רווקה היא בעיה, נטל כלכלי. היא אינה יכולה לרשת רכוש ולכן עליה להינשא לאדם בעל כסף. גבר עשיר, לעומת זאת, כלל אינו טרוד בסוגיה. מעבר להיותו מסודר כלכלית, הוא גם חופשי לבחור לו כלה לפי רצונו, ויש לו ניידות חברתית גדולה משמעותית מזו שיש לנערה. כל הכוח מצוי בידיו. ההיפוך בעובדות מאפשר לאוסטן למסגר עבורנו שבספר הזה, הגברים לא באמת מחזיקים בכל הכוח, והנשים אינן בהכרח הקורבנות של הכוח הזה.

[2] אף שכתוב פארק, הרי שמדובר בבית. התוספת "פארק" נועדה ככל הנראה לשבח את גודלו ויופיו של הנכס.

"אתה לא רוצה לדעת מי שכר אותו?" קראה אשתו בקוצר רוח.
"את [3] רוצה לספר לי, ולי אין התנגדות לשמוע."
זו היתה הזמנה מספקת מבחינתה.
"ובכן, יקירי, דע לך שלדברי גברת לונג שכר את נת'רפילד בחור צעיר ובעל אמצעים מצפון אנגליה; הוא הגיע ביום שני בכרכרה של ארבעה [4] כדי לבחון את המקום, ואהב כל כך את מה שראה, שסיכם עם מר מוריס מייד; הוא עתיד להיכנס לשם לפני סעודת מיכאל [5], ואחדים ממשרתיו [6] יגיעו אל הבית כבר בסוף השבוע הבא."
"מה שמו?"
"בינגלי."
"נשוי או רווק?"

[3] קיימות מהדורות רבות לספר בשפת המקור, ובהן הדגשות של מילים. בשל הבדלים בין ההדגשות במהדורות השונות, החלטנו במהדורה זאת לוותר עליהן לחלוטין, כיוון שאין דרך לדעת אילו מהן הוכנסו במקור על ידי אוסטן.

[4] הכוונה כאן היא למספר הסוסים שגוררים את הכרכרה, ולא למספר הנוסעים. ארבעה סוסים מובילים את הכרכרה מהר יותר ומתאימים למרחקים גדולים, אבל ככל שעולה מספר הסוסים כך עולה גם ההוצאה הכספית. מכאן שכרכרה כזאת יכולה להעיד על עושרו של השוכר החדש.

[5] 29 בספטמבר — חג נוצרי לכבודם של המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל.

[6] מספר המשרתים שהועסקו במשק בית תלוי היה בגודלו, בגודל המשפחה, וכמובן ביכולות הכלכליות. במשפחת אצולה סביר שהיו כמה עשרות משרתים: טבחיות, רבי-משרתים, נערי סוסים, אומנות, כובסות, משרתים אישיים, סייסים, ועוד.

"הו, רווק, יקירי, בהחלט! רווק בעל הון; הכנסה של ארבעת אלפים או חמשת אלפים בשנה [7]. איזו בשורה נפלאה לבנותינו!"
"מדוע? איך זה קשור אליהן?"
"מר בנט היקר," השיבה אשתו, "לפעמים אתה מייגע כל כך! הרי ברור שאני מתכוונת להשיא לו אחת מהן."
"האם זו גם כוונתו בהשתקעותו כאן?"
"כוונתו! אילו שטויות אתה מדבר! אבל סביר בהחלט להניח שהוא עשוי להתאהב באחת מהן, ולכן עליך לבקר אותו ברגע שיגיע."
"אני לא מוצא בכך שום טעם. את והבנות תוכלו ללכת, או שתשלחי אותן לבדן. ואולי עדיף כך, שהרי את יפה כמותן ומר בינגלי עוד עלול להעדיף דווקא אותך."
"יקירי, אתה מחמיא לי. אכן זכיתי במתת היופי, אבל לא אתיימר ואטען שכיום אני יוצאת דופן. אישה שיש לה חמש בנות בוגרות [8] צריכה להפסיק לחשוב על יופייה שלה."

[7] מקור ההכנסה של בני המעמד הגבוה הוא בדרך כלל הרווחים הנובעים משטחים חקלאיים שבבעלותם, נכסים שהם משכירים או השקעות. עם זאת, יש לזכור שרמת החיים, העלויות הנובעות ממנה והצרכים של כל אדם היו שונים בתכלית מאלה של אנשים בני זמננו. הסכום שמונה כאן אוסטן מקביל לכ-2 מיליון שקלים בשנה. כל הסכומים המופיעים בהערות השוליים הומרו לשקלים לפי ערכם הנוכחי כיום.

[8] בסביבות שנת 1800, מקובל היה שנערה "יוצאת לחברה" בסביבות גיל שש-עשרה, ונחשבת לבוגרת בין הגילים שבע-עשרה ושמונה-עשרה. בתקופה שבה עוסק הרומן שבידינו, שתי הבנות הבוגרות לבית בנט כבר בגיל שבו הן עלולות להיחשב לרווקות זקנות — עובדה בעייתית בפני עצמה, וגם כזו שעלולה להשליך על סיכוייהן של האחיות הצעירות יותר להינשא.

"במקרים כאלה, לרוב לא נותר לאישה יופי רב לחשוב עליו."
"אבל יקירי, עליך ללכת לפגוש את מר בינגלי כשהוא יעבור לכאן."
"אני מבטיח לך שאין לי שום עניין בזה."
"אבל חשוֹב על בנותיך. חשוֹב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם [9] וליידי לוקאס נחושים בדעתם לבקר אותו, ולו רק בגלל זה, הרי אתה יודע שבדרך כלל הם לא מבקרים דיירים חדשים. אתה באמת מוכרח ללכת, אחרת אנחנו לא נוכל לבקר אותו."
"אין ספק שאת מקפידה מאוד על כללי הנימוס. סביר להניח שמר בינגלי ישמח מאוד לפגוש אתכן; אשלח לו באמצעותך כמה מילים ואתן את הסכמתי המלאה לכך שיבחר לו אחת מבנותינו; אם כי עליי לזרוק איזו מילה טובה על ליזי הקטנה שלי."
"אני מעדיפה שלא תעשה זאת. ליזי אינה טובה יותר מהאחרות; היא בוודאי לא מתקרבת לקרסוליה של ג'יין מבחינת היופי, או לקרסוליה של לידיה מבחינת המזג הנעים. אבל אתה תמיד מעדיף אותה."
"אף אחת מהן לא כלילת המעלות," הוא ענה. "כולן טיפשות ובורות כשאר הנערות; אבל ליזי ניחנה באיזו זריזות מחשבה שאין לאחיותיה."
"מר בנט, איך אתה יכול להעליב כך את בנותיך? אתה נהנה להרגיז אותי. אין בך רחמים על עצביי האומללים [10]."
"את טועה, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם ידידים ותיקים שלי. את מדברת עליהם באריכות כבר עשרים שנה לפחות."
"אין לך מושג עד כמה אני סובלת."
"אבל אני מקווה מאוד שתתאוששי, ותזכי לראות עוד הרבה בחורים עם ארבעת אלפים בשנה עוברים לגור בסביבה."
"גם אם יגיעו עשרים כאלה לא יהיה בכך שום טעם, כי אתה תסרב לבקר אותם."
"סמכי עליי, יקירה, שכשיגיעו עשרים אבקר את כולם."
מר בנט היה תמהיל מוזר כל כך של חיוניות, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות [11], עד שלאשתו לא הספיקו עשרים ושלוש שנות ניסיון כדי לעמוד על טיבו. אופייה שלה היה קל יותר להבנה.
היא היתה קשת תפיסה, צרת אופקים ובעלת מזג הפכפך. כשחשה אי-שביעות רצון, היא דמיינה שעצביה בוגדים בה. מטרת חייה היתה לחתן את בנותיה; בינתיים, היא התנחמה בביקורים חברתיים ובחדשות.

[9] התואר סר מרמז על כך שלוקאס קיבל תואר אבירות. תואר זה לא עובר בירושה.

[10] המילה "עצבים" רומזת על כך שגברת בנט סובלת מהתקפי חרדה, מעצבנות או מהיפוכונדרייה קלה. במאה התשע-עשרה, מחלות רבות — גופניות ונפשיות — הובילו לאבחנה נפוצה זו, שלעיתים נוצלה גם באופן מניפולטיבי; כך כאן בפי גברת בנט המצפה מבעלה למלא את בקשותיה.

[11] אף שמר בנט מצטייר כדמות חביבה יותר מאשתו, כבר בפרק הזה מקפידה אוסטן למסור עובדה חשובה על אודותיו: הוא אב חסר אחריות שאינו דואג מספיק לעתידן הכלכלי של בנותיו.

"גאווה ודעה קדומה" - הגרסה המוערת / ג'יין אוסטן. מאנגלית: קטיה בנוביץ'. הערות: אביגיל קנטורוביץ'. הוצאת אהב(ו)ת וספרים בעלמא. 467 עמודים.