אומרים שבישראל יש רק שתי עונות - חורף וקיץ, וזה נכון גם לגבי אנטליה. כך לפחות אומר גיבור "על עשבים יבשים", גיבור סרטו החדש של הבמאי הטורקי המהולל נורי בילג'ה ג'יילן. ההבדל הוא שבטורקיה החורף כולל משקעים של שלג, שהקולנוען מקפיד לנצל את יופיים הקולנועי. היוצר לא פופולרי במיוחד במולדתו, וייתכן שהקהל המקומי מזהה שהשימוש שלו בנופים די מלוקק וממוסחר - כאילו שמדובר בגלויות תיירותיות.
עולם הקולנוע, לעומת זאת, נופל בפח של ג'יילן באותה תדירה שבה השלג נופל בסרטם שלו. כל סרט חדש פרי עטו משתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן ובדרך כלל גם זוכה בפרס - "שנת חורף" זכה בדקל הזהב לפני כעשור ו"על עשבים יבשים" קטף את פרס השחקנית הראשית (מרווה דיזדאר) בשנה שעברה. הדרמה הזו עלתה כאן בסוף השבוע האחרון וזינקה ישירות למקום הראשון בטבלת המבקרים של הארץ. ד"ר שמוליק דובדבני, בטקסט שכולו שירה צרופה והיה בעיני יפה יותר מהסרט, אף כתב שהוא מוכיח כי הקולנוען הוא "הבמאי הטוב ביותר שפועל כיום" והכתיר אותו כיורש של שמות אגדיים כמו אנטוניוני, טרקובסקי ואנגלופולוס.
רוב הבמאים "הטובים" מתחלקים לשני סוגים - כאלה שמתבססים על סצינות נוף ארוכות וכאלה שמתבססים על סצינות פטפוטים בלתי נגמרות. ג'יילן משלב בין שניהם. הסרט נפתח בסצינה מתמשכת בה הגיבור פוסע בשלג, כמובן, ועושה זאת בשתיקה יומרנית - אלא מה. כיאה לשם, "על עשבים יבשים", המעגל נסגר לאחר מכן בסצינה בה הגיבור שוב מהלך, אבל הפעם בנופים יבשושיים ולא מושלגים.
בתווך, ג'יילן מציג שלל סצינות המתרחשות בין ארבע קירות, בהן הדמויות מלהגות- כאילו לא היה מדובר בקולנוע, אלא בספר באורך מאות עמודים. הגיבור הוא מורה לאמנות, שחולם על איסטנבול אך בהתאם לחוקים המקומיים, נאלץ ללמד בעיירה מרוחקת ונידחת. הוא אינטלקטואל מריר, מיואש וציניקן, שבז להכל ולכולם, ומסביר לתלמידיו שהדטרמיניזם החברתי דן אותם לשרת את המעמד העליון עד סוף ימיהם.
הסרט נמשך כשלוש שעות ורבע - ארוך עוד יותר מסרטיו הקודמים והארוכים מלכתחילה של ג'יילן. יש בו שני קווי עלילה. קו עלילה אחד עוקב אחר הבעיות שנוצרות בגלל היחסים הבעייתים בין המורה לתלמידה האהובה עליו, ילדה בת 14 שכנראה מפתחת כלפיו קראש, והוא לא מגיב לכך כראוי.
קו עלילה אחר ומקביל מתאר את המשולש שמתפתח בין הגיבור, חברו הטוב ומורה מעיר סמוכה,
שאיבדה את רגלה בפיגוע טרור אבל בניגוד לגיבור, לא איבדה את התשוקה הפוליטית שלה. "לא ישתיקו אותנו", מכריז אחד מן הפוסטים האחרונים שלה באינסטגרם. הדיאלוגים כוללים ניואנסים רבים שמתייחסים לחברה הטורקית - המיעוט הכורדי, המחתרת הכורדית, המיעוט האלווי, הפריפריה ופערי המעמדות, אבל יש בהם גם אמיתות אוניברסליות, למשל משפט נוקב שאומרת אחת הדמויות באחד מרגעי השיא של הדרמה לגבי כפיות הטובה של המין האנושי.
שני קווי העלילה לא ממש מתחברים, וגם לא ממש נסגרים - הסרט מדלג באופן תמוה למדי על התלונה שמגישים נגד המורה בגלל התנהגותו. אם במאי אמריקאי או חלילה ישראלי היה מעז להשאיר כך את הקצוות פתוחים, כנראה שלא היו עוברים על כך בשלום.
לא בטוח גם שהיו סולחים לבמאי אחר אם היה מתייחס בכזו קלות דעת ליחסים לא ראויים בין מורה לתלמידה בחטיבת הביניים, ולכך שהוא מציג את התלונה שלה כתלונת שווא. תלמידת החטיבה רחוקה מלהיות גיבורת הסרט, שיש בו לפחות שלוש-ארבע דמויות דומיננטיות יותר, ובכל זאת הוא משתמש בפוסטר שלו בפרצוף של אג'ה בג'י, השחקנית שמגלמת אותה. למה? אולי כי "על עשבים יבשים" יודע שפנים של נערה בתולית הם מקדם מכירות חזק, זה הרי תמיד היה כך בקולנוע האמנותי. גם השימוש הציני הזה עובר בשתיקה, ואפילו מתקבל במחיאות כפיים.
הקשר שמתפתח בין הגיבור למורה קטועת הרגל מפוקפק כמובן הרבה פחות. נדיר לראות בקולנוע ייצוג רומנטי ומיני של אישה שאיבדה את אחד מגפיה, והסרט עושה זאת בצורה יפה. בכלל, הרובד הזה של הסרט כולל את אחד מן הרגעים הרומנטיים היפים והפיוטיים שראינו לאחרונה. חבל רק שהוא לכוד בתוך פטפוטים מתישים, בלתי נלאים ולא קולנועיים בעליל. מה היה קורה לו, רחמנא ליצלן, רגעי הקסם שיש בסרט לא היו נקברים תחת הלהג הזה או תחת צילומים של פתיתי שלג? אולי אנטוניוני ודוסטוייבסקי היו מתהפכים בקברם, אבל הם לא מי שצריכים לשבת באולם ולצפות ב"על עשבים יבשים".
קיצ'לס ושביט מתווכחים על "הקול בראש 2"
אני עצמי צפיתי בסרט פעמיים, מה שאומר כי הקדשתי לו כמעט שבע שעות מחיי, וצר לי להודיע שככל שמתעמקים בו יותר, כך מוצאים בו פחות. זה סרט מבולבל, מבלבל, ולא מתגמל - וכיאה לשמו, יבש ומשעמם. יש מי שישתמשו בכך כדי להסביר עד כמה הקולנוע איבד מן הרלוונטיות שלו ואולי היה בלתי נסבל מלכתחילה, אבל הם סתם מגזימים. המשחק בין פורטוגל לסלובניה היה ארוך כמעט באותה מידה ובטח שלא פחות משמים, ולא שמעתי שמישהו קורא לבטל את היורו.