סומו הומו

על דף יחסי הציבור של "טאבו" מתנוססת ציטטה של במאי הסרט, נגיסה אושימה - "I spend all my life breaking taboos”, כתוב שם.

ובאמת, למרות שהפילמוגרפיה שלו מונה יותר מ-40 סרטי קולנוע, הקונטקסט העולמי של אושימה וההילה האופפת אותו באדיקות (ואותה הוא נהנה לטפח) כבר מסוף שנות השבעים, הם אלה של "אימפריית החושים". אותו סרט נועז מ- 1978, המלא בתמונות קשות - יש שיאמרו סמי-פורנוגרפיות - נפסל בזמנו להפצה בארץ והותר להקרנה רק ב97' בעקבות עתירת בג"ץ ידועה שעסקה בחופש ביטוי (סטיישן פילם נגד המועצה לביקורת סרטים ומחזות).

במשפט אחד, שלמעשה עוטף בהחלט את הסרט, ניתן לסכם כי "טאבו" עוסק בעולם הסמוראים היפניים מזווית חדשה – הומוסקסואלית. הפרה הנשחטת של אושימה הפעם, שהכינוי עגלה יאה לה יותר, היא ההבהרה כי בצבאות הסמוראים היפניים היו גילויי הומוסקסואליות רבים. אפשרי בהחלט שהעובדה הנ"ל תיצור שערורייה במגזרים השמרנים של יפן. בהקשר העולמי ובשנת 2000, אין בעובדת קיום יחסים הומוסקסואליים בצבא גברי כל חדש.

גם העזותיו הוויזואליות של אושימה, שגררו, כאמור, את אחד הבג"צים המפורסמים ביותר בנושא חופש הביטוי במדינת ישראל, לא באות לידי ביטוי ב"טאבו". סצינות המין הגבריות הן סכריניות (גבר שוכב על גבר, שניהם מכוסים בשמיכה), סצינות הקרב סטנדרטיות. ממש אושימה נטול אושימה - משוואה המובילה לתוצאה אפסית. בראיונות שנתן לתקשורת עם צאת הסרט, הצהיר אושימה כי ביים את הסרט בנימה קלאסית, יפנית-מסורתית. ונותר רק לשאול - איפה פה ה"טאבו"?

אגב, גם אם נסיר מ"טאבו" את ההתיימרות החדשנית ונעמיד אותו במבחן הדרמה, ייכשל הסרט. אותה יכולת יפנית מופלאה עליה אמון בעיקר טאקשי קיטאנו, להעביר מסות של רגש עצור ללא הבעות פנים, אינה עוברת היטב. נדמה שכל השחקנים ב"טאבו" מנסים לחקות אותה בהשתדלות יתר וללא הצלחה.

ואפרופו קיטאנו, לכבוד השחקן/ במאי/ פובליציסט המוכשר הזה, שהתגלה ב"חג שמח מר לורנס" (גם הוא סרט של אושימה), רשם פטנט על הפנים הקפואות עם הטיק הלא רצוני (מזכיר קצת את אהוד ברק) והפך לבמאי בזכות עצמו בין היתר עם "זיקוקין די נור" המרשים ו"קיקוז'ירו", ייערכו בחודש הקרוב רטרוספקטיבות מקוצרות בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים. שווה מאוד להכיר.