בראש של זרתוסטרא

פרידריך ניטשה הוא מטרד חברתי חמור, ולא בגלל היורשים הרעיוניים המפוקפקים שלו בתחילת המאה העשרים. ניטשה, הפילוסוף הגרמני הדגול, הוא קוץ בתחת בגלל שמאה שנה אחרי מותו ילדים בני 16 מגלים פתאום את "כה אמר זרתוסטרא" ומתחילים להרים משקולות, להתבודד בסופי שבוע במדבר ולהטיל טרור על חבריהם בגין מוסר העבדים הבורגני שלהם כל פעם שהם שותים כוס קפה או עושים פעולה יומיומית אחרת שלא תואמת את אידיאל האדם העליון.

נשאלת השאלה למה ניטשה, ובעיקר תורת המוסר שלו, נשאר רלוונטי ואטרקטיבי לטינאייג'ר בן ימינו. לאורך המאה העשרים הפילוסופיה של ניטשה שירתה קבוצות שונות של אנדרדוגים בדרך להגדרה עצמית משוחררת ומעצימה, מפמיניסטיות נרגנות ועד לידידינו הנאצים. רק טבעי לפיכך שהיא תמשיך לפנות לתיכוניסטים, ששואבים ממנו הטלת ספק בריאה אל מול מערכת דכאנית של חוקים וטאבואים חברתיים שאין להם כל יכולת להשפיע עליה.

כתבים כמו "הגניאולוגיה של המוסר" ו"מעבר לטוב ולרוע" מצדיקים את גיבושו של מוסר פנימי אינסטינקטואלי אל מול זה החיצוני, הכפוי, הבורגני כביכול. בשנים האחרונות מתחברת המגמה הזאת בצורה מאוד נוחה עם המחאה האנטי-קפיטליסטית הגואה, והנוסטלגיה הניטשיאנית לאדם הפרה-תרבותי, הדיוניסי, מתלבשת ככפפה על השנאה הפופולרית לשליטה של חברות מסחריות גדולות ואבסטרקטיות על חיינו.

מצד שני, התיאוריה של ניטשה מתלבשת ככפפה על כל יד שתנסה ללבוש אותה. ניטשה תמיד היה יותר משורר מאשר פילוסוף, ודווקא הערפול, השטחיות והפיוטיות של יצירותיו הם שמקיימים את הפופולריות שלו מחוץ לשיעורי פילוסופיה-מורחב. אולי לכן יש צדק מסוים בבחירה של עורכי האסופה החדשה מכתביו המובחרים, בהוצאת עם עובד, לפרסם חלקים מתוך הספרים והמסות השונות של ניטשה לפי נושאי חתך כמו "החיים משפל לגיאות - על העל-אדם" או "על הערכים והפיכתם על-פיהם - מוסר ותרבות".

כל ניסיון לקרוא בצורה יסודית ושיטתית את כל הגותו, או למצוא בה סדר והיגיון, יבוא על חשבון ההנאה המיידית יותר מהסתירות, הטירוף והכאוס שלה. ניטשה בהחלט מצדיק את מעמדו כפופ-סטאר מספר אחת של החוג לפילוסופיה, וככזה זכותו המלאה להוציא אוסף להיטים פעם במאה שנה. רק תיזהרו לשמור מרחק מהקליינטים הצעירים יותר שלו, אם אתם מתכננים לתת להם אותו ליום ההולדת.