"אמילי בפריז" מגיעה לדוכני הספרים: קראו את הפרק הראשון

אני במונית והלב שלי הולם חזק כל כך עד שאני מרגישה שהוא עוד מעט יתפוצץ. אני, אמילי קופר, בפריז! כולנו זקוקים לחלומות כדי לחיות, ומאז ומתמיד חלמתי להגיע לכאן. זה נפל עליי ערב אחד בהפתעה כשצפיתי בסרט "מולן רוז'" עם ניקול קידמן המדהימה. הייתי כנראה בת שבע או שמונה כשצעקתי מול המסך, "גם אני רוצה לנסוע לפריז!" ואימא שלי הגיבה, "זה קצת רחוק משיקגו, לא?" ואבא הוסיף, "אני במקומך הייתי חושב פעמיים. אומרים שהצרפתים מתקלחים רק פעם בחודש."
אבל שום דבר לא עצר אותי, גם לא ריחות גוף.
לא, אני לא טיפשה. אני יודעת שהסיפור של מולן רוז' קרה לפני יותר ממאה שנים ושמאז עברו הרבה מים בנהר הסן. אבל כשנסחפים בחלומות, בלתי אפשרי להפסיק. הסרט הזה טמן בי את הזרע, זרע שרק הלך וצמח עם השנים.
רחובות פריז משתרעים לנגד עיניי, כל אתר מרהיב מחברו. אני מחייכת, מחייכת, מחייכת! ובכל זאת חלק ממני מפחד. מפחד שלא אמצא את מקומי כאן. מפחד שאתגעגע מדי לדאג, החבר שלי. מפחד שהמציאות תהיה שונה מהחלום.
אני מרסנת את כל פחדיי בעזרת התלהבות. קוברת אותם תחת טונות של אופטימיות. כי אם החלומות דוחפים אותנו קדימה, הפחדים משתקים אותנו לחלוטין.

המונית עוצרת בחזית בניין ישן שגובל בכיכר קסומה במידה שקשה לתאר במילים. יש בה אפילו מזרקה קטנה. אני מנסה לא להיראות המומה מדי כשמתחשק לי לקפץ ולצעוק, "פריז, אני כאן!"
ואני חבה את האושר הזה לזירעון קטן. אם הבוסית שלי בשיקגו לא הייתה נכנסת להיריון בעיתוי הנכון, היא הייתה כאן במקומי. אני מתה עליך, זירעון חמוד!
כשאני יורדת מהמונית, מקדם את פניי בחור שחרחר, לבוש בחליפה קלאסית למדי. אני מניחה שזה המתווך.
"אמילי קופר?" הוא שואל ולוחץ את ידי. "ז'יל דופור, מסוכנות ההשכרה."
"היי, בונז'ור!"
הדירה שלי שוכנת בקומה החמישית בלי מעלית. בפנים אני מגלה גרם מדרגות לולייני מרהיב. הוא פחות מגניב אחרי שאני עולה עשרות מדרגות, נבוכה בגלל המזוודות הענקיות שלי.
אבחנה ראשונה לגבי פריז — מה שעתיק יפה, אבל לא בהכרח פרקטי.
"הגענו?" אני שואלת בלי אוויר.
"את בקומה החמישית," מודיע לי ז'יל דופור. "אנחנו רק ברביעית." "ספרתי חמש קומות."
הוא נאנח בתסכול כאילו מבקש לומר, "לא, היא סתומה או מה?" "בצרפת, הקומה הראשונה היא קומת הקרקע. ולכן הקומה השנייה היא הראשונה וכן הלאה.
"זה מוזר," אני מציינת בבלבול. "לא, הגיוני לחלוטין," הוא משיב.
איך לגרום לו להבין שמה שהגיוני בעיניו, אינו בהכרח הגיוני בעיני אחרים? אני לא טורחת בכלל. אני מחכה בקוצר רוח לגלות את הדירה הפריזאית הקטנה שלי. במאמץ אחרון אני מצליחה להעלות את המזוודות שלי לקומה השישית — איך שז'יל דופור לא יקרא לה — והשרירים בירכיי מבשרים לי שזו אכן הקומה השישית.

"דירת הסטודיו המרהיבה והחמודה שלך," הוא מכריז.
אני מבינה במהירות את פירוש המילה "חמודה" בשפת המתווכים. קטנטנה. העיצוב מזכיר קצת את הבית של סבתא־רבתא שלי. וגם הריח. אבל לפחות שם אני בטריטוריה מוכרת. כאן, לעומת זאת, הנוף פשוט מדהים. כנראה זה היתרון במגורים בקומה השישית.
"או מיי גאד," אני מתלהבת. "אני ניקול קידמן במולן רוז.'"
"כן, כל פריז לפנייך," הוא מאשר ומניח יד על הכתף שלי. "יש בית קפה קטן ונחמד כאן ברחוב. חבר שלי מנהל אותו. אז הכול בסדר, גוד?" הוא מסיים באנגלית.
"כן, גוד," אני משיבה בלי להפסיק לחייך. "זה נפלא."
הוא צריך ללכת עכשיו. הבנתי את עניין הקומות ואני רוצה להתבונן בפריז. פריז שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה עם דאג, אז אתענג על הרגע לבד. לצערי, ז'יל לא מגלה נכונות לצאת.
"את רעבה?" הוא שואל אותי. "רוצה לצאת לקפה או —" "האמת שאני חייבת ללכת למשרד."
"אה, אז אולי נוכל לצאת לשתות משהו הערב?" הוא מתעקש. למה נוצר אצלי הרושם המעורפל שהוא מפלרטט איתי? אני מוכרחה להודות שהוא לא מרומז במיוחד. וקצת נמהר. אם הוא סבור שאני מטומטמת, כמו שחשבתי, נראה שזה לא ממש מפריע לו. אבל לי זה מפריע. אני בסך הכול רוצה את המפתחות שלי. זה מה שאני אמורה לצפות לקבל ממתווך, נכון? או אולי הוא מספק "שירותים" נוספים במחיר השכירות? חבילה מיוחדת, אפשר לומר.
"יש לי חבר," אני אומרת לו ומקווה שבכך תסתיים השיחה. "בפריז?"
"בשיקגו."
"אז אין לך חבר בפריז," הוא מסיק באושר.
וואו. זה מה שנקרא נקיטת יוזמה. ובעיקר — דורסנות. מצבים מביכים כאלה צריכים להיקטע במהירות האפשרית. ולהישכח. לאחר שאני מקבלת את המפתחות שלי, אני הודפת אותו בעדינות אך בנחישות אל היציאה.
שילך להציע את מבצע שכירות ופלירטוט למישהי אחרת.

"אמילי בפריז" / קתרין קלנגולה. מאנגלית: שי סנדיק. הוצאת דרלינג. 204 עמודים.