פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן הוא דמות מיוחדת בעולם הכהונה ובשושלת הנמשכת מאהרן. לראשונה הוא נזכר בתורה בפסוק המופיע בתחילת ספר שמות, בחתימת רשימת יוחסין מקוטעת של עם ישראל, המתחילה בראובן ושמעון ונקטעת אחרי שבט לוי. הרשימה של משפחת ראובן ושמעון תמציתית מאד, ושל בני לוי מורחבת. נראה שמטרתה של רשימה זו היא לתאר את מיקומם של אהרן ומשה בין בני יעקב שירדו למצרים, כהקדמה לסיפור יציאת מצרים בהנהגתם. הדבר משתמע מכך שבסיום רשימת היוחסין הזאת נאמר: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:" (שמות ו, כו - כז).
אולם התורה לא סיימה את פרשת היוחסין הזאת במשה ואהרן אלא הוסיפה אחרי אהרן שני דורות: אלעזר ופנחס בנו. משאר בני לוי לא הוזכר כלל דור הנכדים, גם לא בניו של משה. פנחס הוא היחיד שהוזכר מן הדור הזה. נראה שהתורה מרמזת בכך על תפקידם החשוב של אלעזר ופנחס כממשיכים של אהרן ובמידה מסוימת גם של משה, בימי המסע במדבר ובכניסה לארץ ישראל, כפי שיתבאר להלן.
בקצה האחר של ההיסטוריה המקראית, מופיע פנחס ברשימות היוחסין של שבט לוי בספר דברי הימים כחוליה בשלשלת שממנה נולדו שתיים מן הדמויות החשובות של ימי שיבת ציון. יהושע הכהן הגדול (חגי א א, זכריה ו יא), בנו של יהוצדק הכהן שגלה בגלות בבל, (דברי הימים א ה), ועזרא הסופר (עזרא ז). אין עוד כהן כמו פנחס שזכה שתתפרט ממנו שושלת יוחסין המגיעה עד ימי בית שני.
פריסת היריעה ההיסטורית הרחבה, מימי גלות מצרים ועד שיבת ציון, מוסיפה נופך לפסוקים בראשית פרשתנו, הקרויה על שמו של פנחס. בפסוקים אלה מתוארת הברכה המיוחדת שזכה בה מאת ה', בזכות מעשה הקנאות שלו ועצירת המגפה: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יב - יג). אחד המימושים של הברכה הוא שכעבור כחמש מאות שנה יעמדו שני כהנים מזרעו של פינחס בראש עם ישראל השב לארצו, כפי שאביהם פינחס השתתף בהנהגת העם בכניסה לארץ בימי יהושע.
כמו כן, מתבאר מפרשתנו למפרע מדוע הוזכר בפרשת היוחסין שבתחילת ספר שמות דווקא פנחס בן אלעזר מכל בני דורו. הוא היחיד מדור הנכדים שמסופר עליו שתרם תרומה משמעותית להנהגת האומה בשלהי ימיהם של משה ואהרן, בפרשת מדיין.
מעניין לציין שהוא מיוחס שם לא רק בשושלת בית לוי אלא באופן חריג, גם מצד אמו: "וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם" (שמות ו, כה). חז"ל הבינו שפוטיאל הוא שם סמלי והציעו שני פתרונות לחידה מי מסתתר מאחרי השם הזה: האחד יוסף הצדיק, והאחר יתרו חותן משה. חז"ל אף יצרו פשרה בין שתי הדעות ואמרו שאשת אלעזר הכהן הייתה ממוצא מעורב: מצד אחד מבית יוסף ומצד שני ממשפחת יתרו, כמו צפורה אשת משה. המורשת של שני הסבים מצד אמו לצד השורשים מבית לוי והכהונה מצד אביו, עשו אותו האדם המתאים להילחם בהתבוללות, בזנות ובעבודה זרה המדיינית. אזכורו בפרשת וארא בתחילת יציאת מצרים מטרים ומכין את הופעתו המופלאה כעבור ארבעים שנה, בשיטים, מול האתגר המדייני.
פינחס מופיע רק פעמיים אחרי פרשת הקנאות בשיטים, אבל שתי פעמים שבהן נזכר מעידות על השפעת ברכת ה' עליו.
הוא נזכר בתורה כמי שיצא עם הלוחמים למלחמת מדין: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:" (במדבר לא, ו). חז"ל מסבירים שכמי שהתחיל במעשה הקנאות, הוא גם זכה להשלימו במלחמה עם המדיינים. במלחמה זו הוא מילא את תפקיד הכהן משוח המלחמה, כשיצא ועמו כלי הקודש וחצוצרות התרועה, להוביל את הלוחמים מבחינה רוחנית.
בספר יהושע מופיע פנחס בפרשת המזבח שהקימו שנים וחצי השבטים בעבר הירדן (יהושע כב). שבטי עבר הירדן הקימו מזבח, ושאר העם, בארץ ישראל המערבית, חשדו בהם שהם מתכוונים לפרוש מא-להי ישראל ולהבדל מן העם. העם התגייס לצאת עליהם למלחמה אך קודם לכן שלחו אליהם משלחת של עשרה נשיאים ובראשם פנחס. המשלחת הזהירה את שנים וחצי השבטים מעזיבת ה', הזכירה להם את המגפה שבעקבות עוון פעור ואת תוצאותיו הקשות של חטא עכן, ודרשה מהם לחזור בהם. שבטי עבר הירדן הסבירו שהחשד הוא חשד שווא שכן המזבח אינו אלא מצבת זיכרון שנועדה לחזק את הקשרים שלהם עם שאר העם ואם א-להי ישראל, ולא להוות חלילה חלופה ועילה להפרדות. התשובה של השבטים סיפקה את המשלחת, ששבה לארץ ישראל המערבית והפיסה גם את דעתם של שאר בני ישראל.
הנה כי כן, פנחס שהופיע על הבמה הציבורית כקנאי הגדול וכמנהיג המלחמה במדיינים, ירד מן הבמה כמנהיג שהוביל לשלום ופיוס בתוך בית ישראל. כך התממשה ההבטחה המופלאה של הקב"ה, שיש בה כביכול סתירה פנימית: "בקנאו את קנאתי" - "הנני נותן לו את בריתי שלום". הקנאי והלוחם הפך להיות איש השלום.
משושלת היוחסין הנמשכת עד ימי בית שני אנו למדים שהברכה לא נפסקה אצל פנחס אלא נמשכה לדורי דורות, ככתוב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
והלוואי נזכה גם אנחנו בדורנו לברכה זו, שהקנאים יהפכו להיות נושאי דגל הפיוס ושלום, בין אם הם כהנים, לויים או ישראלים. וה' ישים במהרה שלום טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג ויו"ר מועצת החמ"ד