הוא היה כל כך אומלל בגופיית הרשת שלו ובחוסר היכולת שלו אפילו להתחיל ולנסח שקר שיישמע משכנע, עד שהחלטתי שאין לי שום דבר יותר טוב לעשות מאשר להאמין לו. "איזה עבודות היא עשתה בשביל המוסד?", שאלתי והצעתי לו סודה טמפו פושרת מבקבוק שעמד בחוץ כל הלילה. הוא התעניין אם יש דיאט קינלי ושאל אם אני מתכוון לקחת עליי את התיק. "אם לקחת את התיק, פירושו שאני מספק לך מקום מסתור ומסתבך עם תחנת דיזנגוף, אז תשכח מזה. אבל אם לקחת את התיק פירושו שאתה מקלף לי פה על השולחן אלפיים שקלים כמקדמה, ודואג להסתיר את התחת שלך בעצמך, ומתחייב לספר לי רק את האמת, אז כן, אני לוקח עליי את התיק".
הוא הוציא צ'ק מהפנקס ורשם את הסכום הנכון. "יש לזה כיסוי", הוא אמר. "אל תדאג. זאת אומרת, אם המשטרה לא החליטה לעקל לי את החשבון או משהו מפחיד אחר. אתה חושב שהם יכולים לעשות לי דבר כזה?". הפכתי את השיק מהניירות השחורים האופנתיים האלה של הבנק הישיר הראשון, בנק טלפוני למתרוממים שהטוסיק הכואב שלהם לא מאפשר להם ללכת לסניף ואמרתי לו, "מותק, הם יכולים לעקל לך את האשכים אם הם רוצים. אנחנו מדברים על משטרת ישראל, משטרה שיש לה מדינה ושעושה כבוד רק לחולי נפש ממשרד ראש הממשלה. אה, שכחתי, הספקת להסתבך גם איתם. על כל צרה, אני אפקיד את השיק כבר היום, ואם הוא יחזור תצטרך לארגן לי כמה אשכולים כצעד בונה אמון בין חוקר ללקוח".
"אין לי איפה להתחבא", הוא גרגר. "אתה מבין, אני בבעיה, הפרצוף שלי מרוח על חצי מתחנות האוטובוס בתל אביב". הוצאתי את הסטאר מהמגירה והחלקתי את המחסנית החוצה. למרות שהפעם האחרונה שהשתמשתי בו היה במטווח לחידוש רשיון, גיליתי עם הזמן שהוא מצליח לכוון לקוחות מתלבטים לכיוון הנכון. "איך שאני רואה את זה, אין לך הרבה ברירה. אתה לא מכיר אף אחד בתל אביב, אבל כולם מכירים אותך. גם אם אתה מכיר מישהו, הוא ישמח לקרוא על עצמו בעיתון בתור הגיבור שהסגיר את רז שטרן לידי המשטרה, ואני, לפחות במרחק ההליכה שאתה יכול להרשות לעצמך במצבך, הוא האדם היחיד שגם לא שם זין על העיתונים וגם מסובך עם המשטרה יותר מהמאפיה הרוסית. אז הבחירה היא שלך: אתה יכול להמשיך להתבכיין פה כמו הקקי הקטן והלא אמין שאתה, או שאתה יכול להתחיל ולשפוך פה מידע שיעזור לי לעזור לך. הנה בקשיש בחינם: הזמן עובד לרעתך. אתה מתכוון לפתוח את הג'ורה ולספר לי מה העניין עם המוסד, או שאתה רוצה לשחק אותה הריסון פורד ב'הנמלט'?". הג'ורה נפתחה.
*********
גאיה זכתה בתחרות "הפנים של שנות האלפיים" כשהיתה בת 14. היא הגיעה לתחרות מלווה באימה ובדודה (עד היום מתעקשים זקני מושב בצרון כי הדוד, אחיו של בעלה המנוח תקע אותה על בסיס קבוע, סוג של מילוי מצוות ייבום), נטולת אב. האבא שהיה סוכן של השב"כ נהרג במה שכונה "תקלה מבצעית" משת"פ פלסטיני החליט לבדוק דווקא על הרקה של המפעיל הישראלי שלו את כשירות המאוזר שסיפק לו משרד הביטחון הישראלי. מכל מקום, גאיה היתה שסק מתוק בן 14, עם גוף שנראה מרחוק כמו זוג קביים שאליהם היו מחוברים מותניים בעובי של מוסף הנדל"ן של "הארץ", זוג שדיים ניצנים ושפתיים בעובי שצריך לאסור על פי חוק, בעיקר כשהן תקועות באמצע הפרצוף של ילדה. היא היתה האב טיפוס (שלא ידע שהוא אב טיפוס) של האב טיפוס של הפדופיליה שיק בעולם האפנה ניסיון לשכנע בהמות קשישות מקומטות עם גולד-מאסטרקארד שאם רק ילבשו את התווית הנכונה, יהיה להן עור פנים שניזון ממטרנה וחריץ גמיש כמו של פרגיה לא אפויה בת 14. תעשיית האשליות פינת שבע-עשרה מיליארד דולר בשנה. בארה"ב בלבד.
השופטים התאהבו בה, למרות איפור הבמה המגוחך, למרות הפרמננט המזעזע ולמרות עליונית הסטרפלס שנותן החסות אופנת ראש אינדיאני הכריח את כל המתמודדות ללבוש. הילדה היתה כל כך יפה, עד שגם צבע גואש בתור ליפסטיק ונייר פרגמנט בתור חצאית לא היו מצליחים לג'ייף. היא זכתה במקום הראשון, בתמונה בעמוד האחרון של "מעריב" ובכיתוב המחמיא "חתיכת הראל" משחק מילים על שם החטיבה ששחררה את ירושלים במלחמת תש"ח ועל שם משפחתה. שבועיים אחר כך היא כבר היתה באולפן של דן שילון, הודפת את החיזורים הבוטים, כמעט וולגאריים, של סמי הורי שייחצן את "פלורנטין" ואת ההצעה של רון קדמי להצטלם בעירום אמנותי על כיסא קש. הדוד מצד האבא שמר עליה מכל משמר.
כשחזרה מתחרות "הדוגמנית של שנת 2000" בניו יורק, אמרה לה מנהלת הדוגמניות של סוכנות פורד שאם יש לה טיפת שכל מאחורי גולגולת החרסינה העגולה והמושלמת שלה, מוטב לה להישאר בארה"ב, לוותר על שם המשפחה המגוחך ולהפקיד את עתידה בידי מקצוענים. המותג "גאיה" יצא לדרך. חודשיים אחר כך היא כבר היתה על השער של "17", מגזין הנוער הנחשק למאונן האמריקאי הלבן, דגמנה בגדים תחתונים לויקטוריה סיקרט לצד היידי קלום וטיפלה בקוקאין במיומנות של שען שוויצרי על ספידים.
היא הזדיינה עם קיאנו ריבס, מצצה לאריק סטולץ בשירותים של "מועדון 54" וצילמה פרסומת ל"קרליין" עם יסמין לה-בון. היה לה שיער ערמוני חלק ומשגע ואת מספר הטלפון של פטריק יואינג, הכדורסלן המפורסם, תחוב עמוק בתוך הארנק. גברים החליקו לה שטרות של 100 דולר וכרטיסי ביקור לתוך החזייה, כאילו שהיתה רקדנית ארוטית ב"טרופיקנה". השנה היתה 1997, היא היתה בת 15, הפנים של שנות ה-2000 והכוס הכי מלכותי בלואר איסט סייד מנהטן. במסיבה של "ראנדום האוס" היא פגשה את ג'י מקינרני והוא הבטיח שיקדיש לה פרק בזבלון דוגמניות הבא שלו, אם רק תעשה לו ביד מאחורי דוכן הסושי קוקטייל. היא לא קראה אף פעם ג'י מקינרני. למען האמת, היתה לה אנגלית ברמה של כיתה ט' בתיכון ישראלי.
דאסטי ווגנר, בוקר מטונף מסוכנות "פורד" אמר לה שאחיינו של יורש העצר הסעודי ראה אותה בתצוגה של דונה קארן והיה מאוד מעוניין להיכנס לה לתחתונים. ובאותה הזדמנות, מבלי להמתין לתשובתה, צייד אותה ב-5 גרם קוקאין ובמספר טלפון. טאהר בן סולטן שיגל את הישראלית תוך שהוא מקלל בערבית חצי מהזמן. הוא היה מצויד בכלי אדיר ובג
פרק 3
27.3.2003 / 14:10