"סמייל" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

סרט האימה "סמייל" יצא לאקרנים ב-2022 והתגלה כאחת ההצלחות הקופתיות הגדולות של אותה שנה - כל כך גדולה, עד שההמשכון הבלתי נמנע שלו יגיע לאקרנים בחודשים הקרובים. בינתיים, הסרט הראשון בסדרה הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס. אם עוד לא ראיתם, כדאי לעשות זאת: הלהיט הזה ראוי לכל סנט שהרוויח ולכל שבח.

ננסה לתמצת את עלילת הסרט בקצרה ובלי לחשוף יותר מדי מהתפניות שלה. גיבורתו היא פסיכיאטרית, שפציינטית שלה מתאבדת מול עיניה בצורה מחרידה, ועושה זאת כשחיוך רחב על שפתיה - ומכאן השם "סמייל". זו סצינת פתיחה מצמררת, אבל היא רק האקורד הראשון. לאחר שהייתה עדה להתאבדות, הפסיכיאטרית מתקשה להתאושש ונתקפת בחזיונות. דמויות שונות מחייכות לעברה, וזה תמיד חיוך מעורר פלצות ומבשר רעות. היא מרגישה שדבר מה נורא עומד לקרות, ואחוזה דחף לחולל משהו נורא לעצמה, או למישהו אחר. "משהו" רודף אותה.

מה זה ה"משהו" הזה? האירועים בסרט על־טבעיים, אבל ה"משהו" הזה הוא מטאפורה לתופעה מציאותית - פוסט־טראומה. ככל שמתבררת התמונה המלאה, ומתגלה הרקע המשפחתי של הגיבורה והרקע של הדמויות האחרות הכרוכות בגורלה, כך גם מתברר שהסרט הוא אלגוריה להשפעה שיש לאירועים אלימים על מי שהיו עדים להם. מי שעד להתאבדות, למשל, סופג לתוכו את הזוועה, שמשפיעה על ההתנהגות שלו והופכת אותו מקורבן פסיבי לסוכן אקטיבי, שמעביר את הטראומה הלאה, וכך כולנו הופכים לחלק משרשרת זוועות ומעגל של אימה בלתי ניתנת לעצירה.

"סמייל" ממחיש עד כמה טראומה יכולה להיות הרסנית, ואילו השפעות ארוכות טווח ובלתי הפיכות יש לה. הוא עושה זאת בצורה מבריקה ומצמררת, ובסופו של דבר מעביר מסר עצוב ומייאש: הסיטואציה הכי מזיקה ומסוכנת בחייו של בן אדם היא השהות בסביבת אנשים אחרים.

הרעיונות של הסרט מבריקים, והביצוע שלו יוצא מן הכלל. בראש ובראשונה, והדברים נכתבים בידי מי שכמעט לעולם אינו מפחד בסרטים, "סמייל" הוא אחד הסרטים המצמררים של השנים האחרונות. בעצם, גם לראות אותו בסלון ולא באולם הקולנוע לא היה רעיון כל כך טוב, כי בשלב מסוים כל כך פחדתי, שקמתי לדלת לבדוק שהיא נעולה.

את הגיבורה מגלמת סוסי בייקון, בתם של קווין בייקון וקירה סדג'וויק, שהופיעה לראשונה על המסך כבר בגיל עשר, ב"מאהב קטן" שביים אביה ב־2005, וזה התפקיד הראשי הגדול הראשון שלה כשחקנית בוגרת. התעשייה האמריקאית סערה לפני מספר שנים בעקבות כתבה ב"ניו יורק מגזין" על הנפוטיזם שממנו נהנים לכאורה "בנים ובנות של", אבל השחקנית המיוחסת מוכיחה לאורך כל הסרט כי היא הרוויחה את התפקיד הראשי בו בזכות ולא בחסד.

הסרט נהנה גם מתצוגות משחק נהדרות של שחקניות אחרות, למשל של קייטלין סטייסי בתור הפציינטית שהתאבדה. החיוך המצמית שהיא מחייכת לפני מותה הוא אחד הדימויים החזקים שראינו בזמן האחרון.

כל זה מוכיח עד כמה טיפשי לזלזל בסרטי אימה, אפילו שמבחינה מסחרית הם נועדו בעיקר לשמש במה ליציאות כיתתיות של בני נוער. "סמייל" הוא יצירה נבונה ומורכבת ברמות הגבוהות ביותר. הכל בו מלאכת מחשבת - מהתסריט ועד הליהוק של האחרונה בשחקניות המשנה.

פרקר פין, שכתב וביים את הסרט על פי סיפור קצר פרי עטו, הוא קולנוען צעיר ואלמוני שבעת צאת הסרט אפילו לא היה לו ערך ויקיפדיה משלו. בסרטו העלילתי הארוך הראשון, הוא מתגלה כיוצר חכם, רגיש ומיומן, ובקרוב נגלה אם שמר על התכונות האלה בהמשכון של "סמייל", שגם אותו כתב וביים.

עד שזה יקרה, נותר רק להרהר בשאלה אחת שעולה בעקבות חוויית הצפייה המצמררת ב"סמייל": איך זה שהחיוך, שעל פניו אמור להיות פעולה אנושית מלבבת, יכול גם להתגלות כהבעת פנים אניגמטית ומקריפה שגורמת לנו לקפוא במקום מרוב אימה?

שנה אחרי ש"גולדה" הסעיר את הציבור הישראלי, גיא נתיב חוזר עם סרט נוסף "טאטאמי", שגם הוא מגיע אלינו אחרי בכורה עולמית בפסטיבל יוקרתי (ונציה במקרה זה) ובכורה מקומית מוצלחת בפסטיבל הקולנוע ירושלים. נעמה רק, מבקרת הקולנוע של וואלה! צפתה בו וכתבה עליו כך:

"טאטאמי" הוא ציפור נדירה כל כך שהיא כבר כמעט יצור מיתי - שיתוף פעולה יצירתי של במאי-תסריטאית ישראלי ושתי יוצרות איראניות: הבמאית זאר אמיר אברהימי, שגם משחקת בסרט, והתסריטאית אלהאם ארפאני.

הסרט מתרחש באליפות העולם בג'ודו, בה מקווה הג'ודקא ליילה (אריאן מנדי) לעשות היסטוריה ולהביא את הזהב למולדתה איראן. זה לא שיש לה יותר מדי גאווה לאומית - מעורבות המדינה בקריירה שלה היא רוע הכרחי שהיא נאלצת לספוג, לצד המדים שכוללים גם כיסוי ראש. הקונפליקט הפנימי הזה מתעצם למימדים מפלצתיים כשליילה והמאמנת שלה (בגילומה של אברהימי עצמה) מתבקשות לזייף פציעה כדי למנוע את האפשרות של קרב בין הנציגה האיראנית לזו הישראלית.

מעבר לכל המשמעויות הפוליטיות שנגזרות מהסיפור הזה, "טאטאמי" הוא תיאור קולנועי מדויק ויעיל רגשית של התקף חרדה הולך ומתעצם. הלחץ שהולך ונערם על הדמויות מתבטא לא רק במה שהדמויות אומרות ועושות אלא גם בדרך שבה הסרט מצולם וערוך, כשברגעי השיא הוא משתמש באלמנטים האדריכליים במבנה המארח את התחרות כדי לבטא את המצוקה הנפשית של הגיבורות שלו. יש גם פלאשבקים מיותרים למדי והסוף לא מהודק עד הסוף, אבל בסך הכל מדובר בחוויה צפייה עוצמתית וייחודית.

קמלה האריס אולי מצילה את המפלגה הדמוקרטית (ואת הדמוקרטיה), ו"דדפול & וולברין" אמור להיות גלגל ההצלה של מארוול ושל הוליווד בכלל. מדובר במפגש פסגה בין שתיים מן הדמויות הקולנועיות האהובות של השנים האחרון: דדפול בגילומו של ריאן ריינולדס, שלמרות ואולי בגלל הפה המלוכלך שלו הפך למאמי עולמי; ובצידו וולברין בגילומו של יו ג'קמן. נכון, האולפנים הרגו אותו בסרט האחרון בכיכובו, אבל מה זה משנה - בימינו מחזירים גיבורים הוליוודיים לחיים באותה קלילות שבה חיסלו אותם, וגם על זה צוחקים בסרט החדש.

הסרט עולה לאקרנים בסוף השבוע, ואם תסתכלו בלוח בתי הקולנוע, תראו שהוא מוקרן בערך כל שעה לכל הפחות. הסרטים האחרים יסתפקו בשאריות, ולפי כל ההערכות - הלהיט הזה ירסק שיאים למיניהם ויחזיר קצת צבע לפנים של האולפנים. ביקורת מלאה? מחר.

אם חייזרים היו חוטפים אותי, ומבקשים ממני להמליץ להם על סרט אחד מהשנה האחרונה שאם יראו אותו הם יתאהבו באנושות ויחמלו עליה, הייתי ממליץ להם על "עלי שלכת" של אקי קאוריסמקי, שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע, שנה וחודשיים אחרי שערך את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, ויצא ממנה עם פרס חבר השופטים.

לכאורה, כמו רוב הבמאים הוותיקים בקאן, קאוריסמקי שוב עושה אותו סרט, לא שזה בהכרח רע במקרה שלו. שוב זה סיפור על דמויות משולי החיים, הפעם מובטלת המתאהבת באלכוהוליסט. שוב ההומור יבש. שוב הגישה חסכונית. אנדרה ווילמס, אחד הכוכבים הקבועים שלו, אמר לי פעם שקאוריסמקי אף פעם לא מצלם יותר משני טייקים, כי חבל לו לבזבז חומרי גלם - "לכל דבר בחיים יש כל כך הרבה ערך בעיניו".

ובכל זאת, הסרט הזה שונה מן העבודות הקודמות של הבמאי הפיני - "עלי שלכת" הוא הסרט הכי רומנטי שלו. ארבעים שנה בדיוק אחרי סרט הביכורים שלו, קאוריסמקי מגיש סרט בשני טייקים על אהבה במבט ראשון.

ב"עלי שלכת", כרגיל בסרטים של קאוריסמקי, לא קורה כלום. מה כבר יכול לקרות לאנשים אפורים שגרים במדינה עם מזג אוויר אפרורי? אך בו בזמן, הכל קורה ב"עלי שלכת" - כלבים עונים לטלפון, אנשים מתאהבים, מתים קמים לתחייה, ולמרות המשתמע משמו, האביב תמיד מגיע.

תתפלאו, אבל הטעם של הציבור הישראלי לא חופף לטעמו של הקהל באמריקה. לפעמים סרטים נכשלים שם ומצליחים פה, ולפעמים זה הפוך. כך, למשל, קורה עם "טוויסטרס" - בארצות הברית, הסרט מתעלה מעל כל הציפיות ומרסק את הקופות, ודווקא אצלנו הוא מתאדה בקול ענות חלושה ושבועיים בלבד אחרי הפצתו, בקושי מציג באולמות.

אפשר להבין למה: הסרט מתרחש באוקלהומה ונראה שקהל היעד שלו נמצא בעיקר בדרום ארצות הברית. את הצופים האלה הוא מפנק עם מה שאוהבים באזור שלהם: חשדנות כלפי הממשלה והתקשורת, מוזיקת קאנטרי, גיבורים לבנבנים והרבה גאוות יחידה. לפי "טוויסטרס", אוקלהומה וסביבתה הן מקום נפלא עם אנשים נהדרים, ויש רק שתי בעיות: הרשויות, והסופות.

מדובר במעין אתחול של "טוויסטר", סרט האסונות המצליח מאמצע שנות התשעים, אם כי אין לו באמת קשר למקור. הפעם, העלילה מפגישה בין שתי דמויות שמקדישות את חייהן לסופות טורנדו: אחת, בגילומה של דייזי אדגר-ג'ונס, היא דוקטורנטית במטאורולוגיה; השנייה, בגילומו של גלן פאוול, מגיעה מן הצד השני של הסקאלה: מדובר בגבר נטול כל יומרות אינטלקטואליות, שמצלם מפגעי טבע בשביל סרטוני יוטיוב, ונהנה לירות זקוקים מן האוטו שלו. כמובן שלמרות הפערים התרבותיים, אנחנו נראה כיצד השניים מתקרבים ומתאהבים בין סערה אחת לאחרת, אבל אל דאגה - בהתאם לפוריטניות של התרבות האמריקאית העכשווית, אפילו נשיקה לא תהיה פה. גם את זה אוהבים באוקלהומה.

אדגר-ג'ונס פרצה ב"אנשים נורמליים" ומאז הפכה לשחקנית עסוקה. היא לא היתה משכנעת כנערת ביצות ב"שירת סרטני הנער" והיא לא משכנעת כאקדמאית שמחפשת ומוצאת דרכים לעצור סופות טורנדו. גלן פאוול, מצידו, בלתי נסבל בדמותו של הדושבאג ומוחק את הקרדיט שצבר ב"היט מן".

הכוכבים האמיתיים של הסרט אמורים להיות האפקטים, אבל גם הם ממצים את עצמם די מהר - בפעם הראשונה שאחת הדמויות עולה בסערה השמימה זה מרשים, אבל בפעם השלישית? גם המחוות ל"קוסם מארץ עוץ" די מאוסות. סצינת מפתח המתרחשת באולם קולנוע אמורה להוסיף לתוצאה קצת עומק ופלפל, אבל גם היא כל כך מעושה.

את הלהיט המפוקפק הזה ביים לי אייזק צ'אנג, שעשה לעצמו שם לפני ארבע שנים עם "מינארי", דרמת אינדי רגישה ומרגשת, עטורת שבחים ופרסים, על משפחה והגירה. המעבר מיצירה כזו ל"טוויסטרס" חד אבל לא מפתיע - כולנו צריכים להתפרנס. אני מקווה בשבילו שהוא מקבל בונוס על ההצלחה בקופות אמריקה, אבל אם מישהו מכם חבר שלו בפייסבוק - תכתבו לו שהקהל בישראל לא נפל בפח של הסרט הפח הזה.