אם היה נולד בסנט לואיס, מילווקי או בולטימור - יוני רכטר היה היום מולטי מיליונר. כסף זה לא הכל בחיים, אבל המיליונים בבנק היו עוזרים לו לבנות עוד כמה חדרים באחוזה שלו (עם נוף לשלט "הוליווד") כדי לאכלס את כל הפסלונים המוזהבים שהוא היה זוכה בהם על עבודתו בתעשיית המוזיקה האמריקנית לאורך העשורים. היה גם בטח פסל כחול, אבל הוא, הוא מסיפור אחר.
אבל יוני רכטר לא נולד באמריקה. הוא נולד בתל אביב, במדינה שרק חגגה שלוש שנות עצמאות, והפך למוזיקאי בליגה משל עצמו. בתיכון כבר כתב את "דמעות של מלאכים", אחרי הצבא הצטרף ללהקה הכי גדולה שהייתה פה (אל תתווכחו, זה מביך), ובגיל 27 כבר היה חתום על אלבומים של אריק איינשטיין, גידי גוב ואלבום הילדים המצליח ביותר שהיה פה, "הכבש ה-16".
ההפסד של אמריקה הוא הרווח שלנו. ההשפעה של יוני רכטר על המוזיקה הישראלית גדולה בהרבה מהיצירה האישית שלו. האיש שאחראי על הפסקול הרשמי של ה-1 בספטמבר, זה שכל ילד שהלך לבית ספר בישראל מכיר, וכל הורה הזיל דמעה לצליליו. האיש שהלחין את אחד המועמדים המובילים לתואר השיר העברי היפה אי פעם ("עטור מצחך"), את שיר האהבה היפה ביותר לעיר בה נולד ("ערב עירוני") וגם את "גברת עם סלים". בחייאת, תשמיעו פעם לתייר שלא דובר עברית את "גברת עם סלים" ותראו איך הוא מתחיל לשיר ולרקוד בשמחה.
יש משהו משמח במוזיקה של רכטר, גם כשהיא מורכבת ובמקצבים בלתי אפשריים. קל לפטור את זה במילים כמו "גאון מוזיקלי", אבל זו בעיקר עבודה קשה. רכטר הוא תלמיד של עולם המוזיקה, והוא שאב אינסוף השראות משלל מוזיקאים מרחבי העולם - איכשהו ההשפעות האלה, כשהן עוברות דרכו, הופכות לדבר הכי ישראלי שיש. "ערב עירוני" שהוזכר קודם הוא דוגמה יפה, השיר הכי ישראלי שיש, למרות שצלילי המיתר בו כל כך יווניים, וכלי הנשיפה מרגישים כאילו הגיעו בייבוא אישי מאיי סקוטלנד.
אם היה נולד במקום בו מתגמלים בצורה נאותה מוזיקאים ברמתו, יוני רכטר היה יושב היום באחוזת המיליונים שלו, מביט על הנוף וחותם על מרצ'נדייז שנמכרים בתמורה לאלפי דולרים ברשת. בשביל צדקה, כמובן, הוא לא צריך את הכסף. לשמחתנו, ואולי קצת לשמחתו, הוא נולד כאן. לפני כמה שבועות ראיתי אותו נוסע בקו האדום של הרכבת הקלה ביפו. גבר בן 72, בגובה של פוינט גארד יורוליג, כזה מהסוג שקשה להתעלם מנוכחותו, ועדיין אף אחד מהצעירים לא חשב להציע לו את מקום הישיבה שלו. ביפו גם ראיתי את הצגת הילדים החדשה, "פו הדב", לה הוא הלחין שירים מקוריים.
כן, יוני רכטר הגדול עדיין עושה שירי ילדים. וזה נהדר. וזה מספיק כדי ללכת להזמין כרטיסים להצגה החדשה בתיאטרון גשר. למזלנו, זאת לא הסיבה היחידה. ההצגה עצמה ברמה גבוהה מאוד, בלי לוותר על כיף וילדותיות. אני מוזמן ללא מעט הצגות ילדים, לא כולן מצדיקות ביקורת בכלל. חלק מנסות לרצות את ההורים, עם בדיחות שעוברות מעל ראשי הילדים בצורה לא הוגנת. חלק מנסות להיות אינפנטיליות מדי, ומתנחמדות לילדים על חשבון רגש ועומק.
פו הדב של "גשר" בבימויו של עמית אפשטיין, כמו הספר המקורי של א. א. מילן, מוצא דרך ייחודית לספר סיפור ילדותי למדי על דב שמנסה לגנוב דבש מכוורת באמצעות בלון - בלי שזה יישמע מטומטם לגמרי. ראוי להזכיר שבשנת 2022 פגו זכויות היוצרים של "פו הדב" והועברו לרשות הציבור. המשמעות היא שכל אחד יכול להעלות הצגה ולקרוא לה "פו הדב" ולעשות בה כרצונה (לא כולל דמותו של טיגר, ששייכת בלעדית לחברת וולט דיסני). ייחודה של ההפקה החדשה (השלישית שראיתי אישית בשנתיים האחרונות)) טמון בנאמנות שלה לחומר המקור. זה יכול היה להיות גם עקב האכילס של ההצגה: שמספרת שלושה סיפורים שכל ילד עם דיסני+ בוודאי כבר ראה בגרסה הקולנועית המפורסמת. כאן נכנסת המוזיקה של יוני רכטר, שמפיחה חיים חדשים בעלילה המוכרת, והופכת את האירוע כולו לפאן ברמה הגבוהה ביותר.
השחקן יובל ינאי נותן טייק מקורי לפו הדב, שנראה הרבה יותר מתוחכם וערמומי מגרסתו המקורית. אלון פרידמן, שיר סייג וגלעד קלטר (איה, חזרזיר וינשוף, בהתאמה) נותנים גרסאות בוגרות ונאמנות למקור לתפקידים המוכרים. ומיכל ויינברג מצויינת בתפקיד ארנבי, שמשום מה הופך לארנבת בהפקה החדשה (לרגע חששתי שתהיה איזו התפתחות רומנטית מפתיעה). אותם שחקנים גם מגלמים את הדבורים מהן מנסה פו לגנוב את הדבש. השימוש בדבורים כדמויות אקטיביות (כאן ראוי לתת קרדיט על עיצוב התנועה של טל קון) התגלה כרעיון מבריק בדיעבד, מה גם שכל פעם שיוני רכטר רואה כוורת יוצאות ממנו ניצוצות גאונות.
המחזה, מאת רועי חן (שגם תרגם את הספר בפעם ה-103,277 לעברית) מיועד לפי אתר התיאטרון לילדים בגילאי 4-8 מדובר בהצגת ילדים נדירה, כזאת שגם מבוגרים יכולים ליהנות בה, ולהתאהב בשירים. אגב, גם ילדים קטנים יותר ייהנו מההצגה, אבל אני מניח שההחלטה להגביל כניסה לילדים קטנים היא מדיניות מבורכת של התיאטרון למנוע הפרעות. זה כנראה ההבדל בין הצגת ילדים במתנ"ס שכונתי להצגה בתיאטרון רפרטוארי עם כבוד עצמי. ואיזה מזל שיש כאלה. עם כל הרבה יצירות רדודות שפונות לצעירים היום, זו הזדמנות נדירה ומענגת עבור הורים להציע לילדים שלהם יצירת אמנות בשלה, נצחית - ובאיכות גבוהה. כשהם יהיו גדולים הם יוכלו לספר לילדים שלהם שהם היו בהצגה עם מוזיקה של יוני רכטר, איזו מתנה נהדרת.