במשפט אחד קצר ובמבטא דרוזי כבד, שמענו את כל האמת על נתניהו

ראש הממשלה עומד בפניו למצלמה. זווית הצילום אינה מחמיאה, בכלל - ניכר כי הפריים נתפר עבורו בבהילות, ללא ההשקעה הרגילה שמאפיינת את צילומי הווידאו והסטילס המבוימים היטב על ידי המתעדים. חליפתו הכחולה דהויה, קשקשים או שאריות איפור ניכרים בצדה הימני. במקום על חולצה לבנה ועניבה, כמנהגו, הפעם הולבשה החליפה בחטף מעל חולצת פולו שחורה. משהו במראה מרופט, כזה של מורה ותיק, בשנתו האחרונה טרם פרישה, שלובש עדיין ז'קט בנוסעו ברכבת התחתית אל מקום העבודה שלו, בעוד עמיתיו עברו כבר מזמן לג'ינס וטי-שירט.

הוא נראה כמי שהעירו אותו מנמנום שכפה עליו השילוב בין גילו המתקדם לטלטוליה הנעימים של הרכבת. אולי יפתח תכף את תיק העור המהוה שעל ברכיו ויוציא כריך נטול טעם וריח. הפתיח עוד מוכר לו, כיהודי מאמין שזוכר את תפילותיו בעל פה, הוא פוצח ב"שמע ישראל", סליחה, ב"אזרחי ישראל", אבל מיד אחר כך מתברר שמשהו אינו כשורה, ממש כמו הפריים האפרפר: הוא מגנה את הירצחם של חפים מפשע, "ילדים ששיחקו כדורגל ונרצחים אחרים".

מה רב המרחק בין האיש שבתמונה לאיש שנתן את מופע חייו אך לפני ימים אחדים מעל בימת הקונגרס, סוחט תשואות רמות משומעיו מהמפלגה הרפובליקנית. מה רב המרחק בין הפריים הזה, שנועד כדי להגיד משהו, כדי להגיב איכשהו רגע לפני שיעלה למטוס, לבין פריים ההמראה המפורסם, זה עם הפייק-מסמכים המוחזקים בידיו והכובע של "הניצחון המוחלט" על השולחן.

המרחק הזה בלתי נתפס, ממש כמו המרחק בין יכולתו הרטורית של האיש להרשים בנאום שתוכנן בקפידה, לבין המסוגלות שלו להנהיג את ישראל בשעתה הקשה. רב כמעט כמו המרחק בין ישראל התוססת והשמחה שירש מקודמיו, זו שקופתה מלאה, אזרחיה נופשים בכל מקום בחו"ל בעשרות טיסות שממריאות מנמל התעופה שלה וצעיריה חולמים על הטיול הגדול, לפני הלימודים הגבוהים שבסופם, אולי, אקזיט.

יש שתמונה אחת שווה אלף מילים ויש לעתים שפריים אחד מספר את הסיפור במדויק, כמו שאלף שופרות לא יצליחו לטשטש.

עדינה משה מתראיינת ל"אולפן שישי" של דני קושמרו. מה כבר אפשר לצפות משיחה שכזאת בפורמט שבו יושבת המרואיינת ליד השולחן המתעקל, זה שנועד לפאנל רחב יותר. זה אפילו לא ריאיון מהסוג שהרגילו אותנו אליו מראיינים כאילנה דיין או רפי רשף. הפריים חדשותי, דל, אין תפאורה, אבל משה כובשת את המסך ואת הלבבות.

קולה סדוק, ליבה שבור, לא אחת מתגנבת יבבה בין המילים שאותן היא מנסה לברור אבל לא תמיד מצליחה. ניכר בה שכשמה כן היא, אישה בעלת נפש עדינה, כשהיא מבקשת לתאר את הקללות שהוטחו בה לאחר חזרתה משבי חמאס, היא מבקשת סליחה מקושמרו ומהצופים בטרם תגיד את המילה "זונות" שהטיח בה ובחברותיה נהג חולף, עת הפגינו בעד שחרור החטופים.

עם אחד? ביחד ננצח? שמונה הדקות של משה גורסות את כל הסיסמאות האלה, שכולנו היינו רוצים להאמין בהן בכל ליבנו ומפזרת אותן כאבקה על הז'קט המאובק, הכחול והדהוי של ראש הממשלה - קשקשים או שאריות של פודרה מהאיפור. משה לא נזקקת למילים גבוהות, די במימיקה כדי להבין שלמרות שגופה כבר מחובק בידי משפחתה האוהבת, חלק עצום מנפשה יישאר לנצח במנהרות חמאס, עם החטופים שעמם שהתה, כאלה שמכורח הנסיבות הפכו לחברי נפש בדקה אחת שאיחדה את גורלם.

כשהיא מצטטת את חיים פרי ז"ל שנרצח בשביו, שאמר לה "לא יחזירו אותנו כי אנחנו שמאלנים", הלב נקרע - לא רק בגלל גורלו המר של פרי אלא בגלל גורלנו שלנו, זה שהביא אותנו לעידן שבו המוח אינו דוחה על הסף משפט שכזה.

האיש בחליפה הדהויה שדיבר גבוהה גבוהה על גבורת עם ישראל - ולרגע הצליח לשכנע גם את החריפים שבמתנגדיו - הביא אותנו אל היום הזה שבו אנחנו שומעים משפט שכזה. הלב יוצא אל עדינה משה, הלב מסרב להאמין שליבו של ראש הממשלה, זה שהקיף עצמו בתכנון כה מוקפד בכמה משפחות חטופים, גס כל כך ביקירהם.

"עוד לא קם נגד העם היהודי עוד יהודי כנתניהו", אומר פאאד ספאדי, עד ראייה לפגיעה במגרש הכדורגל שגבתה חייהם של 12 נרצחים.

הנה כך, בעברית משובחת ומבטא דרוזי כבד, מטיח עד הראייה את האמת המרה בפרצופם של הצופים, הוא עובר מנתניהו שחוגג במיאמי את יום ההולדת של בנו עם שמפניות, לנרצחים שבקרב אזרחי ישראל תחת שלטונו המנותק. הקטע הזה זכה לחיים ויראליים ברשתות הרבה מעבר לאחוז הצופים בו בחדשות 13, שכן יש רגעים שבהם אפשר לתפוס במשפט אחד הווייה שלמה ולתאר אותה במדויק, אפילו אם זה במבטא דרוזי.

"אני מחבק את העדה הדרוזית", אמר האיש בחליפה הכחולה שהולבשה בזריזות ובחוסר התאמה בולט על חולצת פולו שחורה, כאילו לא פעל להסית גם נגדם, כאילו לא נתן רוח גבית לחוק הלאום שנועד לעגן בחקיקה אפליה בין דם לדם. זה נשמע אמין בערך כאילו היה אומר "אני מחבק את חברי הקיבוצים" כאשר אלה נשחטו בשבעה באוקטובר - ועדיין מוטב שהיה אומר זאת אז, בזמן אמת, גם אם אנחנו כבר לא מסוגלים אפילו להאמין למילה אחת שיוצאת מפיו.

גם הוא לא מסוגל להאמין: לא מסוגל להאמין שכה קצר היה רגע התהילה שלו, הן רק אתמול התנוסס חיוכו מעל גבעת הקפיטול. כמעט אפשר לשמוע אותו רוטן על הקיבוצניקים והדרוזים האלה, שהרסו לו את חגיגת הניצחון המדומה. סליחה, "הניצחון המוחלט".