עזה, ינואר 1988. המהומות שמתחילות להתקבע בתודעה התקשורתי - ולימים גם בזיכרון הקולקטיבי כ"אינתיפאדה", לא דועכים. כשהקפיצו אותנו לכאן, לפני כחודש, למחרת אותה תאונת דרכים מפורסמת שהציתה את ההתפרעות, חשבו שכל זה ייגמר תוך כמה ימים. שר הביטחון בממשלת האחדות, יצחק רבין, שהה בכלל בארה"ב וקצת כמו הצבא שעליו היה ממונה, הבין את גודל האירוע באיחור. מה שכן, אחרי חודש ומשהו של יריות באפילה, תרתי משמע, הפכו המשימות שלנו למוגדרות יותר, ביניהן ליווי פעילות מעצרים של השב"כ.
באחד הערבים נודע לנו שהמבוקש שעצרנו הוא מהארגון של אחמד ג'יבריל או אבו נידאל, לך תזכור. עבורנו היו אלה חדשות מרעישות: כנח"לאים ספגנו עלבונות מחיילים בגולני, גבעתי והצנחנים על אותם נח"לאים שנחטפו על ידי אותם ארגונים. עד שהגענו לבסיס התפלקו לחבר'ה כמה בעיטות לגופו של העצור שהיה שרוע על קרקעית הנ"נ, אזוק ועיניו מכוסות בפלנלית. כשהורידו אותו וראו שהוא חבול, השתולל אחד המפקדים. הנימוק לא היה הומניטרי אלא מבצעי: "מטומטמים!", זעם, "אתם לא יודעים שאם מרביצים להם לפני החקירה הם כבר לא מפחדים מהשב"כ?".
יולי 1988, אזור חברון. המילואימניקים שבאנו להחליף תפסו כמה מתפרעים. זו עדיין אותה אינתיפאדה שבה כיכבו בעיקר מקלות, אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים מאולתרים - אמל"חים שעוד נתגעגע אליהם בעוד כמה שנים. אל הגדוד הובאו שני עצורים. לא בדיוק רבי-מחבלים, לכל היותר שניים מאלה שארגנו את השבאב ליידות אבנים. אחד השומרים נתן ל"מפקדונרים" להתקרב אליהם. כתוצאה מכך הם חטפו מכות מטבחים ונהגים, שניים מהם כיבו על גופם סיגריות בטרם קלט אחד המפקדים את האירוע והפסיק את ההתעללות.
אפשר למתוח חוטים רבים מעל 36 השנים המפרידות בין הזיכרונות שלי מהשירות הסדיר לאירועים בשדה תימן ובית ליד, אבל המסקנה שלי לא השתנתה: יש מי שלוחם ויש מי שמתעלל - ורק במקרים נדירים מדובר באותם אנשים. יש דבר אחד שמשותף למי שעל פי החשד התעלל, למי שהפגין ולחברי הכנסת שרצו לגבות: רובם ראו מחבלים רק בחדשות. חלק מהם ראה אתמול, לראשונה בחייו, איך נראה בסיס צבאי מבפנים.
הם יכולים להתחזות ללוחמים, הם יכולים לדבר, לכאורה, בשם הדאגה לכבודם של חיילי צה"ל, אבל כבר למדנו - ככל שהווליום של הצעקות גבוה יותר, מדובר בפיצוי על אפסיותם שלהם, על העובדה שכאשר היו בני 18 ויכלו להתנדב ליחידות המובחרות של צה"ל, הם השתמטו משירות קרבי. לא כולם כמובן, וגם למי שכן יש זכות למחות נגד מה שנראה לו כעוול, אבל נוכח אירועי החודשים האחרונים מתעורר בי געגוע עז למי שלא ידעו לדבר, אבל ידעו לעשות. אגב כך, מה עם הניצחון המוחלט או עם המחיר הכבד שנגבה מחיזבאללה, יש חדש?
דגל אדום בצבע צהוב
לפעמים הדגל האדום שמתנוסס מעל אירוע הוא בצבע צהוב: של כ"ך, של להבה, של לה-פמיליה, אולי בשל כך מחמיצים אותו ממטר באולפנים בסיקור מבולבל דווקא במקום שבו צריכה להינקט עמדה ברורה.
הגיע הזמן לומר בקול: הפופולריות הגואה של ערוץ הימין הקיצוני (זוכרים שהמנדט המקורי שלו היה "ערוץ המורשת", קצת יידישקייט - מי יכול להתנגד?) והניסיון להפוך את ערוץ 13 לכזה, הפכה את ערוץ 12 למשותק מאימה, אחרת היה קורע קריעה במקום לדווח על האירועים בשלווה יחסית או בהבנה לזעם המפגינים (ברהנו טגניה, תכף נחזור אליו).
ביום שבו תהפוך משטרת ישראל למיליציית לה-פמיליה על מלא וההמון יפשוט על אולפני חברת החדשות של ערוץ 12 או על בית המשפט המחוזי בירושלים שם מתנהל תיק מוזר כבר שנים רבות מדי, ספק אם יזכרו היכן היו ביום הזה, אולי האמיצים שבהם יכו על חטא, כמו מי שסיקרו את המחאה נגד אוסלו אי שם בקיץ 1995 והחמיצו את הכתובת על הקיר. בכל מקרה זה יהיה כבר מאוחר.
בין בן גביר לנתניהו
אחרי שאוגרים מנה מספיקה של אסקפיזם, אפשר לחזור אל החדשות. באולפן המהדורה המוקדמת של קרן מרציאנו (קשת 12) יושב חבר הכנסת צבי סוכות. מכל האנשים שנכנסו לכנסת תחת האיחוד בין הכהניסטים לקיצוני המפד"ל (ז"ל), סוכות הוא זה שהכי מזכיר את אחד מראשיה, איתמר בן גביר. הוא אנרכיסט שלמד לדבר כאילו-במתינות, מבין בדיוק לאן מכוונת המצלמה ומה נכון להגיד.
הכהניזם היה פעם מוקצה מחמת מיאוס, עד כדי כך שאפילו נתניהו, באחד מסבבי הבחירות שלא הובילו להכרעה, נשבע מול המצלמה שבן גביר לעולם לא היה שר בממשלתו. רק שבינתיים המשפט שלו התקדם והוא נזקק למשטרה שאולי לא מסוגלת לשמור על החוק (ע"ע עבירות רכוש למשל), אבל תהיה מסוגלת ביום פקודה להפר אותו. אז בן גביר הפך לשר ל"ביטחון לאומי" (מאז יש מלא ביטחון לאומי).
בן גביר הוא גאון בתעמולה, אבל נעדר לחלוטין כל כישרון ניהולי. לכן הוא לא מסוגל אפילו לארגן רשימת שמירה (לידיעת השר, זה משהו שעושים בצבא) על המחבלים, למרות שכפי שהעיד עליו אתמול שר הפנים, הוא קיבל תקציבי עתק למטרה הזאת בדיוק. מה הוא כן מסוגל? להראות לנתניהו מה הוא עשוי להיות שווה ביום שבו יוחלט, אם יוחלט, להרשיע אותו בדין. מבחינת השניים מה שקרה אתמול בשדה תימן ובית ליד (למרות גינוי רפה מצד ראש הממשלה), אינו אלא חזרה מוצלחת לקראת הבאות. קודם כל ימנו את השוטר שהיה גיבור על לוחמי 1973 בקיסריה למפכ"ל.
אז צבי סוכות יושב באולפן רגוע, על פניו נסוך חיוך של מנצחים, שלווה שקרן מרציאנו לא מנסה אפילו להפר, והשאלה הגדולה היא למה הוא שם? להזמין אותו לדבר על האירועים זה קצת כמו להזמין פדופיל לפאנל בנושא חינוך לגיל הרך. המדהים הוא שבקשת 12 לא רואים את הדבשת שעל גבם.
בימי ערוץ 1 היה כהנא מוקצה, אבל יורשיו כבר מתוחכמים יותר, הם למדו משפטים כדי לדעת מה לכתוב במצע כדי להפוך לגיטימיים ולרוץ לכנסת - ובעיקר עשו כברת דרך מרשימה באולפני הטלוויזיה. במילים אחרות, הסיבה היחידה שצבי סוכות הוא חבר כנסת שיושב באולפן המהדורה המוקדמת (19:00-20:00) היא שהערוץ המארח הכשיר את הבוס שלו בשם הרייטינג.
כחצי שעה מאוחר יותר תעשה יונית לוי את הפרצוף המזועזע, הכה מוכר שלה, כשהיא מבקשת להביע הסתייגות מאייטם ששודר במהדורה. ובכן, מה שהגיע אתמול לשיא (זמני, אל תדאגו - הגרוע עוד לפנינו) בפריצה למחנות צה"ל נולד, בלא מעט מובנים, באולפני הערוצים שהיו אמורים לזהות את הכתובת על הקיר.
הפסקה לצרכי חקירה
היאחזות הנח"ל, אי שם בגליל, סוף 1989. אני כבר יכול לראות את הבקו"ם. מאז שנפצעתי (בעת מילוי תפקידי אך לא בנסיבות הרואיות, לבל ייווצר כאן הרושם הלא נכון) אני ממלא תפקיד עורפי. אמנם כזה שדורש ניסיון קרבי, אבל לפחות החודשים שלפני השחרור עוברים עלי בנעימים, למעט באותו היום שבו הודיעו לנו על חקירת מצ"ח בגלל חשד לשימוש בסמים ביחידה.
זה לא הנושא אמנם, אבל אני חייב להקדיש לכך משפט אחד, בכל זאת, כדי שנבין במה דברים אמורים: חייל אחד שביקש להתקבל לתפקיד במודיעין סבר שעליו לומר אמת בתחקיר הביטחוני ובמענה לשאלה השיב כי עישן ג'וינט באחת החופשות מהצבא. המידע הכביר הזה התגלגל למשטרה הצבאית והוביל לחקירת מצ"ח שבסיומה נעצרו עוד ארבעה בני גרעין שלו, כולם ילדים טובים על גבול החנונים, על כך שבהיותם טירונים, חלקו עמו את אותה הג'וינט. מי שארגן להם את החומר נשפט למשהו כמו 7 חודשי מאסר, אחד מהם שהודה בעבירה דומה בנסיבות אחרות (גם אז, בחופשה!) נשפט לשלושה חודשים, שלושת האחרים לחודשיים.
מכל מקום, (אי) חומרת העבירה, כאמור, אינה העניין פה, אלא החקירה. חשוד הוא אדם שאמור להיות בחזקת חף מפשע עד שלא הוכחה אשמתו, אבל עבור החוקר שצריך להוכיח את האשמה, כל חשוד הוא אשם עד שלא יוכח אחרת. לפיכך הוקפה ההיאחזות בחיילי המשטרה הצבאית שהחליפו את השומרים בש"ג. כלל חיילי היחידה רוכזו במבנה ששימש כמועדון ונלקחו לבדיקות שתן בקבוצות של שלושה-שלושה.
האקט היה די משפיל - החיילים היו כמעט כולם לוחמים ששירתו כבר בלבנון, אני, כאיש סגל, הייתי כבר כמעט שלוש שנים בצבא, רובן כלוחם ומפקד - והנה, ג'ובניק מסריח ממצ"ח מדבר אלי כאילו אני פקוד שלו. האווירה הייתה על סף אלימות ( שלא התפרצה בסוף).
מה למדתי מהיום ההוא שתקף לאירועי אמש? ראשית, שחקירת מצ"ח אינה דבר נעים - חייל בן גילך שעשה פחות ממך בצבא וחוקר אותך כאילו אתה עבריין, יוצר עימות שמייצר הרבה אמוציות.
שנית, שכך פועלת המשטרה הצבאית החוקרת: משתלטת מבחוץ על היחידה, מבודדת את חייליה מהעולם החיצון (מה שהפך קשה עד בלתי אפשרי בעידן התקשורת הסלולרית) ומצמצמת מאוד את היכולת של החשודים לתאם גרסאות.
עוד נתגעגע
זה מרגיז, אבל זו כנראה הדרך הטובה ביותר להגיע לחקר האמת. בשירות הצבאי של ברהנו טגניה בקורס חובלים או מאוחר יותר בתותחנים כנראה שלא התקיימו חקירות מצ"ח, לכן הוא יכול לעמוד ולקשקש (בתכנית הבוקר של ניב רסקין, קשת 12) על למה פתאום המשטרה הצבאית פושטת על הבסיס במקום לזמן את החיילים לחקירה.
אילו במערכות החדשות היו מבינים את גודל השעה, הם היו עוצרים מלכת, מכריזים על אולפן פתוח כאילו היה מדובר באירוע גדול שקרה במלחמה, מוצאים את נשיא המדינה במקום חופשתו בפריז ומכריחים אותו להתייצב מול המיקרופון ועוד. במקום זה קיצרו בערוצים 12 ו-13 את המהדורה (עניין מבורך לכשעצמו) ועברו לשידור החי מאולפן "רוקדים עם כוכבים" ו"האח הגדול", בהתאמה.
מה שראינו אתמול בשדה תימן ובית ליד אינו אלא הטפטופים שמבשרים על בוא הסערה: אלימות המפגינים, האשמת הצבא ומערכת המשפט, היעלמות המשטרה מהאירוע וכרגיל, ההחמצה התקשורתית של גודל השעה, כל המרכיבים לתסריט האסוני שעוד יתרגש עלינו כבר בפנים. וכמו באותה אינתיפאדה (לימים "הראשונה") שלאחריה התגעגענו למחאה שמסתכמת ביידוי אבנים וזריקת בקת"בים, גם כאן עוד נתגעגע אל הימים שבהם ההתפרעויות נראו כמו מחאה של אוהדי בית"ר ירושלים על החתמת שחקן מוסלמי במועדון.
ימים שבהם מונפים דגלי להבה ולה-פמיליה, אבל אורי איזק נעלב רק כשקוראים לו, לוחם במיל', "חמאס" - בעוד עמיתו ברהנו טגניה "מבין את הזעם". ימים שבהם ח"כ צבי סוכות עוד מרגיש שיש לו צורך להסביר משהו בנעימים לקרן מרציאנו. במקום להשליך אותה מהאולפן. טוב, לפחות הוא זכה לחוות תחושה של בסיס צבאי מבפנים. אולי גם זה משהו.