הקולנוע הצרפתי יודע איך להילחם בשוברי הקופות ההוליוודיים, ואיך להוכיח שסרטים בלי אפקטים אבל עם לב רחב בכל זאת יכולים למלא אולמות. לפני 13 שנה, למשל, התעשייה הצרפתית עשתה זאת עם "מחוברים לחיים", והשנה זה קרה הודות ל"עוד משהו בקטנה" - דרמה קומית שבהתאם לשמה, אפשר להגיד אותה כ"קטנה". היא לא מבוססת על קומיקס, אין בה כוכבים גדולים, אין בה מרדפים ופיצוצים וגם לא בדיחות פוסט-מודרניות. לא היה לה מסע שיווק בומבסטי ובטח שלא היו לה יומרות, והתקציב שלה לא מדגדג את עלויות האיפור ב"חולית 2", ובכל זאת היא ריסקה את הקופות בצרפת, גברה על כל המתחרים האמריקאים והפכה לתופעת תרבות.
בסוף השבוע, הלהיט הצרפתי הזה מגיע גם אלינו, ויקווה להמשיך את המומנטום גם אצלנו, בדיוק כפי שקרה בזמנו עם "מחוברים לחיים". הסרט מציג מסר מעורר השראה לגבי היכולת של חלקים שונים בחברה לחיות ביחד, כך שתזמון עלייתו מושלם, ואפשר לומר שאנחנו זקוקים לו יותר מאשר שהוא לנו.
מדובר בסרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי של קומיקאי צרפתי פופולרי הידוע בשם הבמה ארטוס, שגם מככב כאן. הוא מגלם עבריין צעיר, שלא ממש מסתדר עם המקצוע ולא עם אביו, גנגסטר מחוספס בגילומו של קלוביס קורניאק. בעקבות אי-הבנה בזמן המנוסה מן המשטרה, השניים מוצאים את עצמם באוטובוס של אנשים עם צרכים מיוחדים (כך מגדירים אותם בתקציר הרשמי בעברית, ואני הולך עם ההגדרה הזו. בצרפתית השתמשו במילה handicapés וכמובן שבכל מדינה ישתמשו במושג אחר).
האוטובוס מוביל את הקבוצה לחופשה השנתית הקבועה שלה בדרום-מזרח צרפת, ולשני העבריינים אין ברירה אלא להסתיר את זהותם. הבן מתחזה לאדם עם צרכים מיוחדים בעצמו, ואביו - למטפל שלו. במהלך החופשה, הם מתקרבים אחד לשני וגם לחבריהם החדשים, עימם הם יוצרים אחווה חזקה ומופלאה.
תגידו, אתם יכולים לתאר מה היה קורה לו סרט הוליוודי העז לתאר סיטואציה כזה? כל הצדקנים מהארוורד ודומותיה היו טורחים לבטל אותו עוד לפני צאתו, בין ציוץ בעד החמאס וציוץ בעד החיזבאללה. הם היו מתנשאים מעליו מוסרית, אפילו שסביר להניח שלא עשו ובחיים לא יעשו קמצוץ ממה שהוא עושה למען ייצוג וקבלה.
צרפת, כפי שראינו בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, היא מדינה מגוונת תרבותית על מלא ועל אמת, אבל למרות ואולי בגלל זאת היא מרשה לעצמה להתגרות בתקינות הפוליטית. רק תעוזה יכולה להוליד אמנות טובה. בגלל זה הקולנוע העצמאי האמריקאי כבר לא מעניין אף אחד, אבל סרטים צרפתיים קטנים כמו "עוד משהו בקטנה" יכולים להתגלות כמשהו משהו.
אין ספק, הסיטואציה הבסיסית של "עוד משהו בקטנה" מופרכת, ובקלות היתה יכולה להידרדר למחוזות הטעם הרע, אבל ארטוס משתמש בה למטרות טובות: קודם כל, להציג את מי שאנחנו שבדרך כלל אנחנו לא רואים על המסך הגדול, ולתת לו קול. את האנשים עם הצרכים המיוחדים מגלמים שחקנים לא מקצועיים שהם כאלה בעצמם. הם עושים עבודה מופלאה - כל אחד מהם יותר מלא הבעה ויותר מרגש מגלן פאוול ב"טוויסטרס" ומצ'אננג טאטום ב"קח אותי לירח", למשל.
ארטוס גם מקפיד שלכל דמות כאן תהיה אישיות משל עצמה: אחד מעריץ את רונאלדו, אחד את דלילה, אחד אוהב לחקות את סרקוזי ואחד אוהב לקלל. הוא גם מעניק לרובם אהבות רומנטיות, לעתים נכזבות, ומעמיד בפניהם קונפליקטים. זה נכון גם לגבי המדריכה שלהם, שמתברר כי בן זוגה השמוק מתכנן לעבור איתה לארצות הברית ומצפה שתשאיר הכל מאחור.
הסרט משחק עם הציפיות שלנו. העבריינים ואולי גם אנחנו חושבים שיהיה להם קל לעבוד על חבריהם החדשים, אבל במהרה מתברר שהם ממש לא פראיירים. הקולנוע האמריקאי אוהבים סיפורים על "מושיעים לבנים" - גיבורים שעוזרים למי שמקומם בחברה נמוך משלהם, ומצילים אותם. כאן, הדמויות עם הצרכים המיוחדים הן מי שמושיעות את מי שלכאורה אין לו צרכים כאלה. הוא לומד מהן, ולא להיפך.
קל להתנשא מעל הדמויות ב"עוד משהו בקטנה" וקל גם להתנשא מעל הסרט, ולבטל אותו כקומדיה צרפתית וולגרית. האמת, שיש בו לא מעט תחכום. הכתיבה חכמה וכך גם הביצוע שלה. גם לאנשי קולנוע יש מה ללמוד מהלהיט הזה.
ויש לסרט גם מה לומר. בדומה ל"מחוברים לחיים" ועוד יותר ממנו, הוא מראה את כוחה של האחווה, ומה קורה כשאנשים עובדים ביחד ולא אחד נגד השני. זה מסר שהידהד בצרפת, ומן הסתם אמור להדהד גם אצלנו.
מעניין אגב לציין כי בעשור וחצי האחרונים, כמעט לא ראינו להיטים צרפתיים על עוצמתה של המשפחה הביולוגית. "עוד משהו בקטנה", כמו "מחוברים לחיים", שקדם לו בשבירת הקופות, היו שיר הלל למשפחה האלטרנטיבית - החברים שאנחנו פוגשים במהלך הדרך.
קיצ'לס ושביט על "לונגלס", "עלי שלכת" ו"קח אותי לירח"
מנקודת מבט יהודית, יש לציין כי אחד מחברי הקבוצה הוא יהודי דתי בשם גד אבקסיס, שהכיפה מתנוססת על ראשו בגאווה לאורך הסרט. "עוד משהו בקטנה", נוסף לכל, הוא גם תשובה ניצחת לאנטישמיות הגואה בצרפת.
ובכל זאת, לא הכל ורוד. הצלחת הסרט חשפה עד כמה עולם הקולנוע ועולם הזוהר מפלים אנשים מהסוג שמככבים בו. כוכבי "עוד משהו בקטנה" הוזמנו לפסטיבל קאן האחרון, אבל אף חברת אופנה לא רצתה להלביש אותם בגלל שהם לא נראים כמו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, עד שבסופו של דבר הצוות שלו צאו את הצדיקה בסדום שתעשה זאת. חמור מכך: אחד מן הכוכבים שלו אינו נייד, והמדרגות שמובילות מן השטיח האדום לאולמות לא היו נגישים, כך שהבמאי היה צריך לסחוב אותו על ידיו כדי שיגיע להקרנה. כל זה תזכורת לכך ש"עוד משהו בקטנה", למרות הצלחתו הגדולה, הוא רק צעד קטן. הדרך לתיקון עוד ארוכה.