ספק אם יש משימה מורכבת יותר משידור של אולימפיאדה. קחו את האסוציאציה המיידית שלנו, מונדיאל או יורו. גם שם מדובר במשימה מורכבת שכוללת שדרנים, פרשנים ואולפנים שתפקידם למלא את החלל שבין משחק למשחק ואת המחציות, אבל שם מדובר בכל פעם על משחק אחד נתון, לכל היותר שניים במקביל - בעיקר בשלבי הבתים. בעוד שבאולימפיאדה יש שידור במקביל מכמה זירות.
זאת ועוד: כאשר משדרים משחק כדורגל, בונים על הבנה מינימלית של הצופים ברזי המשחק. הפרשן לא נדרש להסביר מהו נבדל או להזכיר מי היה מראדונה. לא כך הוא באולימפיאדה שבה אפילו עם למוד קרבות על המזרן ומחוצה לו, כמו עם ישראל, נאלץ להיפרד ממושגי ייסוד בג'ודו כיוקו וקוקה, להתחיל לספור כרטיסים צהובים כמו בכדורגל ועוד.
דרך אחת לטפל באירוע שכזה היא להעביר את התמונות מהמגרשים והאולמות, בעוד השדרנים והפרשנים נמצאים באולפן. אנחנו מכירים את זה משידור רוב שלבי המפעלים האירופים: למעט משחקי גמר, כבר כמעט שלא יוצא צוות שידור להעביר מהמגרש משחק מהליגה האירופית או ליגת האלופות.
במילים אחרות, לא באה ההקדמה הזאת אלא כדי להביע הערכה לקולגות מערוץ הספורט, קודם כל ברמת ההיערכות - אתמול בערב למשל שודרו במקביל תחרויות ההתעמלות של הנשים עם סימון ביילס המדהימה - וכל אלה שהתחרו על אבק הכוכבים שהשאירה מאחוריה, ובמקביל את תחרויות השחייה, כולל הופעה ישראלית (אם כי לא מוצלחת במיוחד).
במקביל שודרו בערוצים האחרים תחרויות גלישה (גם שם עם הופעה ישראלית), משחק כדורעף נשים בין סין לצרפת, משחק כדורסל נשים בין נבחרות ארצות הברית וגרמניה - ועוד שלל אירועים, כמו משחק טניס בין ג'וקוביץ' הסרבי לציציפאס היווני - שכולם שודרו בידי צוותים שכללו גם שדרנים וגם פרשנים. אכן אופרציה מטורפת שנפרסת על פני ארבעה ערוצים.
פספסו את המטרה
הימים הראשונים של התחרויות, בדרך כלל עד שנכנסת האתלטיקה וגונבת את הפוקוס, מספקים לחובבי הספורט הזדמנות להכיר ענפים איזוטריים. כך מצאתי את עצמי בוהה השבוע באחת מהפסקות הצהריים בתחרות חץ וקשת - כמדומני חצי הגמר בין נבחרות צרפת וטורקיה.
אסתכן בסכסוך עם כל חובבי הענף הזה ואתהה אם בכלל מדובר בספורט (יש כאלה שיטענו את זה גם נוכח תחרויות אופני בי.אם.איקס, שכמו חלק מענפים האקסטרים נוספו למשחקים בשנים האחרונות כדי למשוך יותר קהל צעיר, שלא מבין למה צריך לזרוק דיסקוס, להטיל כידון - ומה הפירוש של שתי המילים האלה בכלל). מה שכן, תחרות היא מעצם טיבה מרתקת, לכן זה היה קצת כמו לשלטט בין ערוצי הטלוויזיה ולהיקלע למעמד ההדחה מהאח הגדול, למשל - גם אם לא צפית בשנייה אחת קודם לכן, אתה יודע שתכף יהיה פה אושר מתפרץ מול דמעות.
על חלק מענפי הספורט האיזוטריים קצת ויתרו בערוץ - עם כל הכבוד לעופר שלח למשל, מכר ותיק ופרשן נבון ורהוט כמעט לכל נושא, מכדורסל ועד מתיחות בצפון, הרי שהוא לא העשיר אותי בידע לגבי קליעה למטרה בחץ וקשת - די היה לי בלוח המטרה הממוספר כדי להבין מי מנצח (הצרפתים, בשובר שוויון). בענפים המוכרים נעשתה עבודה מעמיקה יותר, לפעמים מעמיקה מדי - באולם ההתעמלות למשל הושלכו על הצופים ערימה של מושגים שנועדו לתאר אלמנטים שונים.
חברים - חזקה עליכם שאתם מבינים טוב ממני, הצופה ההדיוט. הקרדיט הזה ניתן לכם מראש. על כן אפשר היה להסתפק בהחלט בלהסביר מה בכל תרגיל מוריד נקודות וכמה. אין לי צורך לדעת שהאלמנט שזה עתה בוצע נקרא על שם מתעמל אוקראיני מהעשור הקודם.
עלי להודות גם שאני מרגיש נוח יותר בבריכה עם אלי אילדיס ולא באולם הג'ודו עם מירי נבו. ההתלהבות שלה מיותרת בעיני, בטח כאשר מדובר - הנה אני עומד להסתבך עם קהילה גדולה הרבה יותר - בספורט לא מלהיב בעליל.
אני יודע אמנם שכישראלי חובתי להתלהב מג'ודו אחת לארבע שנים - ולא אשתמט מהחובה הזאת: אני צופה בתחרויות, מריע ומצדיע לאנשים שלא הבינו שחוג במתנ"ס הוא דבר שפורשים ממנו לכל המאוחר בחטיבת הביניים והפכו למקצוענים בתחום. אני מעריך את העמל הסיזיפי ואת ההשקעה האדירה - ועדיין, עם כל השמחה במדליות האולימפיות (הדברים נכתבים בערב בו נוספו שתיים כאלה לארון התארים הלא עמוס במיוחד של הספורט הישראלי), אודה שכאשר הערלים מתחרים ביניהם אני עובר לערוץ אחר, ושב לערוץ הספורט רק כדי לבכות בהמנון ובהנפת הדגל (מה שעוד לא קרה, בשביל זה צריך זהב. הלוואי שעוד יקרה).
הוא הדין באשר לתיאורי הדרמה מאולם ההתעמלות - לא אכחד שאף אני נותר פעור פה נוכח ביצועי המתעמלים והמתעמלות, אבל חלק מהקסם של הענף הזה בעיני הוא בהיותו סולידי, קצת כמו מופע תרבות. לא צריך לצרוח אחרי תרגיל מוצלח כאילו נכבש שער ניצחון בתוספת הזמן של הדרבי. תנו לתמונות לדבר ולספר, והרי את התלהבות הניצחון אין צורך לפרש ולתווך.
לבכות עם סמדג'ה
אז כן, אני אסיר תודה לערוץ הספורט (סוג של מתחרה) על מבצע השידורים הנרחב ועל פתיחת הערוצים בתשלום לצפייה חינמית, אבל קשה לי להשתחרר מהתחושה שמישהו הגביר לי את הווליום קצת יותר מדי.
כי הרי ספורט בכלל - ובעת הזאת בפרט - הוא אסקפיזם. תפקידו לספק לכל אדם, קל וחומר לעם היושב בציון הנצורה, קצת מפלט ממהדורות החדשות האינסופיות, משכול, יגון ופחד - אז למה לא לתת לנו ליהנות גם משקט יחסי של אירוע תרבותי באולם ממוזג?
נכון, יש רגעים שבהם מבקש להתפרץ, אחד כזה היה בחיבוק המטורף בין אורן סמדג'ה לפיטר פלצ'יק. אני מניח שלא היה צופה שלא שאג מול המסך ולא היה מי שלא דמע ביחד עם סמדג'ה (לפחות עד שהחלו הפוליטיקאים להתקשר ולקלקל רגע של שמחה אמיתית וטהורה), אבל אחרי שראינו אותה שוב ושוב ושוב ונרגענו, אפשר להחזיר את הווליום למצב נורמלי, לפני שאנחנו נעביר אותו ביוזמתנו למיוט.