בעת המאבקים סביב החקיקה המשפטית, העלו אחדים - ספק ברצינות ספק מתוך הומור מריר - את הרעיון של פיצול מדינת ישראל לשתי מדינות. חזון שתי המדינות בכחול לבן, בין ישראל הליברלית, המתקדמת והנאורה, לפחות בעיני "מייסדיה", לבין ישראל האמונית, המסורתית והלוחמנית.
ההצעה הזאת, אפילו כשעשוע אינטלקטואלי (מבלי לפסול חלקים ממנה שנועדו לחזק את השלטון המקומי ולהרחיב את סמכויות מי שנבחרים ישירות על ידי התושבים ולא הופכים ל"נבחרי ציבור" שלא מכיר אותם כלל, מכוח איזה חוק "נורווגי" מטופש), ספגה מכת מוות, תרתי משמע, באותה שבת אכזרית שבה התברר שבעיני אויבינו אין הבדל בין תומכי נתניהו ומתנגדיו או בין שומרי מצוות לחילוניים - כולנו מתנחלים.
והנה זה פלא: חזון שתי המדינות (ישראל ויהודה, לא ישראל ופלסטין) קם לנגד עיניהם הנדהמות של צופי הטלוויזיה: מדינה אחת חווה קציר מדליות שלא היה כמוהו ומדינה אחרת מסתגרת בבתים הממוזגים, מושכת את קצה השמיכה מעל לראשה וישנה בממ"דים (למי שיש). החלוקה הזאת חוצה מחנות פוליטיים - ויש לפעמים (אולי אף אצל הרוב) שהיא מתקיימת בנפשו של אותו אדם.
כמו רבים הצטרפתי לשידור החי בערוצי הספורט, בהתחלה בחופי מרסיי, אחת הערים הכי מוסלמיות בצרפת, שם נוכחתי שהחיים היו יכולים להיות טובים הרבה יותר לו אך מאיה רונן הנהדרת הייתה משדרת אותם. למרבה הצער, החינניות המאופקת שלה נקטעת על ידי עמיתיה שדחוף להם לא להבין שכולנו מתלהבים מתמונות הניצחון, גם בלי שיחבלו בהן כדרך שעשתה שרה'לה שרון למוזיקה העברית.
עוד אני חוגג את היותי תושב מדינה שעל אף היותה קטנה ומוקפת אויבים מצליחה לנפק שלוש מדליות, כולל אחת מוזהבת, באחר צהריים אחד - והמציאות הישראלית התנגשה בפני באולפנם של בן כספית ודפנה ליאל ב"פגוש את העיתונות".
קודם כל נאמר את שבחי השינוי שחל בתכנית הזאת: סוף סוף, גם אם באיחור לא חינני, הבינו בקשת 12 שבמציאות החדשותית התזזיתית שלנו, אי אפשר עוד לשדר תכנית אקטואליה בסמוך למוצאי שבת, שרובה צולם טרם כניסת השבת בגלל עמית סגל.
זה גבולי אפילו בחורף, ובלתי אפשרי בתנאי שעון קיץ. כבודו של סגל, שאיני נוטה להסכים עמו, במקומו מונח - ואין בדברים כדי להתגולל על אמונתו (זכותו תגן עלינו), אבל הצופה שהתיישב מול המסך כדי להתעדכן בתוגת מוצאי השבת, לא יכול לצרוך פאנל משלשום כתחליף לדבר האמיתי. לתפקיד לוהקה דפנה ליאל שחשפה את אחת הבעיות המרכזיות בתקשורת הישראלית (אם לא בכלל): אין מספיק דוברי ימין רהוטים.
כאמור, נדיר שאסכים עם פרשנותו של סגל (שחזר לעצבן אותי ואת שכמוני עם צאת השבת, בהקבילו את הרצון להדיח את גלנט לקריאה לבחירות. אפילו הוא יודע שזה ממש לא אותו הדבר), אבל בדינמיקה בינו לבין בן כספית יש משהו שמושך את "פגוש את" קדימה. אצל הצמד כספית-ליאל (למרות שהאחרונה בסדר גמור לכשעצמה) הדרייב הזה חסר מאוד.
50 גוונים של רל"ב
הפאנל, כיאה לזה שבשל שעת השידור משאיר בחוץ את שומרי השבת, הוא תיווך המציאות המושלם למחנה הרל"בי: אלמלא נתניהו, החטופים כבר היו צופים עמנו באולימפיאדה, המלחמה הייתה נגמרת, הסעודים היו משחרים לפתחנו והאמריקאים נושאים אותנו על כפיים.
אני בכוונה מגזים, מה גם שאני שותף לרבות מהדעות הרווחות במחנה הזה, אבל הדברים שאומרים עינב גלילי, רונן מנליס ואיתן כבל, גם אם הם ערבים לאוזניי, צפויים כמו ניצחון של רינר הצרפתי בקרב ג'ודו.
ובכל זאת, אפילו התכנית הזאת שנצבעה אמש בחמישים גוונים של רל"ב, הצליחה להניב רגע אחד מרתק. לא, בניגוד למה שאתם חושבים זו אינה הכותרת המבישה על זחילתו של גדעון סער, גווייה פוליטית, בחזרה אל ממשלת נתניהו, אלא העימות שפרץ באולפן בין אביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה, לאלופים במיל' איתן בן אליהו ועמוס ידלין.
בעוד השניים מורחים אותנו בכל הכזבים שמספרים לנו האלופים במיל' כבר שנים על החובה לאזן בין אינטרסים מנוגדים, הציג שטרן את המציאות כהווייתה: עירו נטושה, צפון הארץ מחוסל, ישראל לא משיבה לעצמה את ההרתעה, ולכל בר דעת ברור שנקודת הסיום של הסבב הזה, לכשתגיע, תהיה גם נקודת הפתיחה של הסבב הבא, שיהיה גרוע שבעתיים, כפי שכבר למדנו מסבבים קודמים.
השניים הגיבו בכזאת התנשאות, מילא עמוס ידלין, שישב באולפנים והרצה על אישורי עבודה לפלסטינים מעזה ככאלה שימנעו התפרצות טרור - אצל "המומחה" הזה כבר הבנתי שאין בושה. אבל דווקא הדרך הנעימה-לכאורה שבה טיפל מפקד חיל האוויר לשעבר בסמ"ר במיל' שהעז לזעוק שהמלך הוא עירום, מסבירה את התדרדרות הביטחון לעומק המחדל שידענו בשבעה באוקטובר.
בן אליהו הסביר לשטרן, כמו שמסבירים לילד קשה הבנה, שידלין והוא ניחנו ביכולת לראות "שניים שלושה מהלכים קדימה" כפי שהגדיר זאת בלי למצמץ, בעודו פונה אל מי שנבחר כדי לנהל את חייהם של עשרות אלפי תושבים באחת הערים המאתגרות בישראל אפילו בימי שגרה.
מי שצפה בשתי הדקות האלה יכול היה להבין איך התעלמו במודיעין מהדוח של אותה נגדת, איך לא הקשיבו לתצפיתניות, איך נפש ראש אמ"ן באילת, ערב המלחמה - ובכלל, איך עמד הפיקוד הבכיר של צה"ל בשעות הראשונות למערכה וגירד את ראשו במבוכה, בעוד חיילים, מפקדים ואזרחים משליכים את נפשם מנגד בכדי להציל חיים.
למרבה הצער ליאל וכספית לא זיהו ממטר את הפוטנציאל של העימות הזה. כספית מיהר לקפל אותו, פוטר את שטרן כ"מתבזבז בפוליטיקה המוניציפלית" ונותן יותר מדי כבוד לשני האלופים, בטרם יוציא להפסקת פרסומות.
מאוחר יותר, באותו בערוץ, יביאו דנה ויס וירון אברהם את מה שנראה כמו כוונתו הבלתי מוצהרת של נתניהו להפקיר למותם את החטופים שעדיין נותרו בחיים, כפי שהיטיבה לבטא עינב צנגאוקר, אבל נדמה שהפעם נתניהו אינו לבדו: 115 החטופים, חיים כמתים, נפלו לתהום שבין ישראל המשתבחת בהישגיה הספורטיביים לישראל הרועדת מפחד בשל כישלונה הביטחוני המתמשך.
בין האלופים האולימפיים שמייצגים את מה שיכולנו להיות, לבין האלופים במיל' שמייצגים את מה שהפכנו להיות - מה הפלא שכל כך הרבה אזרחים מפנים להם עורף ומחכים למוצא פיו של עמית סגל עם צאת השבת? הוא לפחות מספק להם אלטרנטיבה, שהלוואי שהפרצוף שלה היה אביחי שטרן ולא בנימין נתניהו.