סיון ויגדר, מוזיקאי ישראלי המתגורר בארצות הברית, הוא איש בר מזל. למעשה, נראה שהגשים את החלום. בדיי ג'וב שלו הוא יזם מצליח שמנהל מרפאות שיניים בהולנד ובלגיה, שותף בברים פופולריים בברוקלין ומשקיע בנדל"ן ברחבי העולם. את הכסף שהוא מרוויח מהמיזמים האלה הוא יכול לנתב אל הדבר שהלב שלו באמת מושקע בו: מוזיקה.
לנוכח הצלחתו הפיננסית ויגדר יכול להרשות לעצמו לממן נגנים, מפיקים ושעות אולפן כדי להוציא לאור את אלבומו השני, "לאן", ואפילו להטיס להולנד שלושה עיתונאים ישראלים להיכרות איתו. עבור מישהו כמוהו, שיוצר מוזיקה בעברית ממיקומיו השונים על פני הגלובוס, הקשר אל קהל דובר עברית הוא ללא ספק אמצעי חשוב. וכך בשבוע שעבר פגשנו את ויגדר, שלושה עיתונאים מארץ הקודש, באמסטרדם, שם הוא עושה בימים אלה חזרות עם להקה מקומית. הפגישה שלנו נערכת באולפן הזה, הממוקם בצדו הצפוני של נהר האיי - מתחם תעשייתי אמנם, אך כמתבקש ממיקומו הוא מצליח להיות מגניב וצבעוני יותר מכל מה שעולה לראש למשמע המילה "תעשייתי".
אף על פי כן, באירופה כמו באירופה, אפילו בחום של שלהי יולי (יחסית סולידי בחוץ, 23 מעלות) אולפן החזרות עצמו נטול מזגן. אך זו בערך המגרעה היחידה של המקום המרשים. מדובר בחלל גדול, מלא בווילונות שחורים כבדים, שבחלקו נראה יותר כמו אולם הופעות קטן ואינטימי. מאחד האולפנים של המתחם אנחנו שומעים להקה מבצעת את "פרפל ריין" של פרינס. מנהל האולפן, איש חביב עם תלתלי שיבה שמגיעים כמעט עד כתפיו, מספר לנו שמדובר בחזרות לתחרות להקות טלוויזיונית פופולרית. הוא גם אומר שחארות - assholes - לא מורשים להיכנס למקום הזה.
האיסור הזה מתיישב מצוין עם האישיות הנעימה של ויגדר. הישראלי לשעבר, אוטוטו בן חמישים, מקרין חום ונינוחות מהרגע הראשון. הוא לבוש בפשטות - ג'ינס וחולצת טי - וכשהוא מדבר זה תמיד בחיוך. "הדבר שאני הכי אוהב לעשות בסופו של דבר זה לשבת בבית, לנגן לעצמי בגיטרה ולכתוב שירים", הוא אומר.
ויגדר, שנולד ברומניה ועלה לישראל בגיל שנה, התגורר עם הוריו, רופאים שניהם, במגורי הרופאים של בית חולים העמק ליד עפולה. "זה היה כמו קיבוץ מבחינתנו", הוא נזכר. "יש בריכה משותפת וחדר אוכל עם תלושים. היינו אומרים שיותר טעים לאכול את התלושים מאשר את האוכל".
מלבד רופאים נוספים, משפחתו הייתה מורכבת גם ממהנדסים, וכמתבקש היו ממנו ציפיות גבוהות להצלחה אקדמית. "הלימודים זה הכל אצל הרומנים. גם אני, בתור ילד, יכול להגיד שאני רוצה לטוס ללונדון למשהו כי יש שם איזה קורס, איזה פתרון משוואה - שולחים אותי, אין שום בעיה. כל מה שקשור ללימודים".
לאחר שירות צבאי כסאונדמן בלהקה צבאית, ועבודה כסאונדמן גם באזרחות עם להקות כמו איפה הילד, ויגדר מצא את עצמו בעולם העסקים. הוא למד תואר כללי במנהל עסקים בספרד, טייל בארצות הברית, והתאהב במקומית שתהפוך להיות אשתו. "תמיד חשבתי שזה מקום פסיכי, שאנשים עובדים שם בלי הפסקה, ולמה אני צריך את זה?", הוא אומר על ארה"ב. בכל זאת, שם השתקע, הקים עסקים ומשפחה.
"כשבאתי לניו יורק הקמתי סטארט אפ שם עם כמה חברים. זה היה נחמד, אבל הרגשתי שזה לא הולך לשום מקום ונולד לי ילד", הוא מספר. ואז הגיע המפנה המוזיקלי: התינוק היה בוכה בלי הפוגה, ויגדר היה שר ורוקד ומפעיל אותו - ובנו היה מפסיק לבכות. משם נולדה ההשראה ליצור מוזיקה בהפעלה לילדים - קודם בשכונת מגוריו ואז בכל האזור שמעבר לה. "נהייתי כוכב הילדים של ברוקלין", הוא אומר, "ואחרי זה דיברתי עם בן אדם ששם את זה בכל מנהטן. ובאמת, אנשים שאתה לא יכול להאמין באיזה רמה - כולם יודעים, 'סיון', 'סיון'".
אבל ויגדר לא הסתפק במוזיקה לילדים. מלכתחילה כמובן התשוקה שלו היא מוזיקה בוגרת. "כשהייתי ילד בעפולה הייתי מקשיב ליואב קוטנר, כל הלהקות של רוקסן, וכמובן שהייתה הקלטת של נושאי המגבעת, פוליאנה פרנק, כל מה שהיה אז. הייתי נוסע בתור ילד באוטובוס לאוזן השלישית בתל אביב". אחרי כן מדריך בצופים ("עד היום הוא מלווה אותי") הכיר לו את הקיור, הסמית'ס, ואז גם הגיעו פיקסיז. "זה מה שאני אוהב", הוא מסכם. אם האהבות האלה ניכרות במוזיקה שלו עצמו - הוא משאיר למאזינים להחליט.
את ההרפתקה המוזיקלית הראשונה שלו ל"גדולים" הוא עשה עם "סוס בדיכאון", שיר בהשתתפות אמיר דדון, ערן צור, שלמה בר, גבי שושן, אלי לולאי, סמדר אקראי, דודו פישר ואחרים. ב-2011 ויגדר הוציא אלבום בכורה תחת הפסבדונים "הבן של ד"ר ויגדר", ולמרות שלא יצר הד גדול מדי, כהגדרתו של היוצר עצמו, זה היה צעד ראשון בדרך חזרה למוזיקה למבוגרים.
כבר אז, וביתר שאת באלבום החדש, הכתיבה שלו מתאפיינת בגישה אישית ורגשית חשופה. "לאן", שהוקלט בין היתר בישראל, ארה"ב והולנד, משקף את חייו הבין-לאומיים ואת הסתירות הפנימיות שהוא חווה בין חיי פרברים לחוויות רוחניות. ויגדר מתאר את האלבום כאמצעי לשחרר כאב ולסכם תקופה בחייו, תוך התמקדות בהתפתחותו האישית וההורית. המילים כוללות עיסוק באירועים אישיים מורכבים כמו הקשר שלו עם אשתו ("לאן הלכה האהבה?" הוא שואל בכנות גדולה בשיר "מגדלור וירח"), החוויות שצבר והאופן שבו עיצבו את דמותו, יחסיו עם משפחתו ועם התשוקות שלו.
המוזיקה, כמובן, היא אחת מהתשוקות האלה, וכך גם פסטיבל ברנינג מן ובעיקר האיוואסקה. המשקה הפסיכואקטיבי הדרום-אמריקני גרם לויגדר להתחבר לעצמו בצורה ששינתה אותו בתכלית, עד כדי כך שהוא אפילו הקדיש לו שיר - "ערב חג בקוסטה ריקה".
ויגדר מתאר את חווייתו עם האיוואסקה כחלק מתרבות שלמה של טקסים. הוא מספר על התהליך: "אנחנו יושבים במעגל, כולנו לבושים לבן, שרים שירים". לאחר שתיית המשקה, הוא מתאר כניסה למעין מצב חלומי שבו "אתה רואה כל מיני דברים". למרות היותו אדם חילוני, אפילו אתאיסט, ויגדר מתאר את עצמו כ"מאוד מאוד דואלי", המסוגל לראות דברים מכמה זוויות בו-זמנית, גם אם הן סותרות. הוא מציין שיש הרואים בחוויה הזו חיבור רוחני לאל או ליקום, בעוד אחרים רואים בה תהליך פסיכולוגי המביא לפני השטח תכנים חבויים או מוריד את האגו. כך או כך, לדבריו, התוצאה הסופית היא שחרור מכאבים פנימיים, טראומות, התמכרויות או חוסר כיוון.
"כשהלכתי לקוסטה ריקה בפעם הראשונה, הייתי מאוד מאוד כעוס", הוא אומר בכנות. "כעסתי על אשתי, על הילדים. הייתי אמור ללכת לאיזשהו טיול שהתבטל והם היו אמורים ללכת לחופשה בחוף, וראיתי שכשהתבטל לי הטיול הם בכלל לא שמחים, הם התאכזבו שאני אבוא איתם לחוף. הרגשתי במבוי סתום. אחרי שהוא התנסה לראשונה עם הצמח, הוא מספר שהאיוואסקה "אמרה" לו: "מה בכלל אתה עושה פה, מה אתה בא להתפלסף לי, רוחניות וזה? לך הביתה, תפתור עם המשפחה. לך תאהב את האישה שלך".
ועכשיו? "תשאל את הילדים שלי, הם יודעים, זה אבא אחר לגמרי, זה עולם אחר", הוא אומר. "אני באמת רואה את הדברים רק מהנקודת מבט שלהם, מה טוב בשבילם. ממש לא מנקודת המבט שלי".
ויגדר מדגיש כי הוא לא עושה מוזיקה בשביל הכסף או התהילה. "אני לא חושב לעשות כסף", הוא מסביר. "כל פעם מישהו מציע פרויקט ואני הולך עליו. לפעמים הוא מתברר כרווחי, לפעמים לא". הגישה הזו מחדדת גם את הסיבה לכך שאיש קוסמופוליטי כמוהו, שרוב חייו מתגורר מחוץ לישראל, כותב ושר דווקא בעברית: המוזיקה היא קודם כל משהו שמגיע מתוכו, ורק לבסוף משהו שצריך למצוא לו קהל. עכשיו, אחרי השמעות יפות לשירים מהאלבום ברדיו קסם וקליפים שקיבלו זמן מסך בערוץ 24, ויגדר מקווה לפרוץ גבולות חדשים בקרב הישראלים.
הכותב היה אורח של סיון ויגדר באמסטרדם.