"פרדיננד" בנטפליקס ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אולמות הקולנוע בישראל עדיין פתוחים - ואפילו מלאים. אין מה להגיד, רק להצדיע לפני העם הזה, שמוצא את תעצומות הנפש ללכת למסעדות, לחופים וגם לסרטים.

ובכל זאת, אי אפשר לדעת מה יהיה, ונראה קצת מוזר להמליץ בהתלהבות על סרט שמציג אך ורק באולמות, מה עוד שיש אלטרנטיבות. לכן, ההמלצה המרכזית הפעם היא על כותר בנטפליקס.

בדרך כלל, המדור הזה מתייחס לסרטים מהזמן האחרון: כאלה שעלו לאולמות, או כאלה שהגיעו לסטרימינג שנה-שנתיים אחרי הסיבוב שלהם במסך הגדול. הפעם, לאור הנסיבות, נחרוג מן המנהג ונמליץ על "פרדיננד, סרט מ-2017, שהצטרף לא מזמן לקטלוג הישראלי של נטפליקס. נכון, עברו שבע שנים מאז הקרנת הבכורה שלו, אבל עכשיו מתאים מתמיד להמליץ עליו לקהל בארץ. גם כי הוא מתאים לצפייה של כל המשפחה, גם כי משעשע ומרגיע, וגם כי המסר שלו שוחר שלום, ולכן כל כך אקטואלי.

פרדיננד, בשמו נקרא הסרט, הוא שור פציפיסטי. הדמות שלו הופיעה לראשונה בספר הילדים של מורנו ליף ב-1936. שנתיים לאחר מכן, היא עמדה במרכז סרט קצר של דיסני שנמשך שמונה דקות בלבד, והכותר מ-2017 הוא הסרט העלילתי הארוך הראשון שמעמיד אותה במרכזו.

העלילה כאן תפחה כמובן לעומת המקור, והיא מתארת את מסעו של הגיבור שוחר השלום, שעובר תלאות והרפתקאות בשל הפציפיזם שלו, ומתחבר בדרכו עם שלל דמויות, ובהן ילדה חמודה וכלבה השעיר, פושעים קיפודים, סוסים מתנשאים וכיוצא בכך.

"פרדיננד", מגיע מבית היוצר של בלו סקיי. אולפני האנימציה שתמיד נותרו בצלם של פיקסאר, וניכרים בו רוב החסרונות שבלטו גם בסרטיהם הקודמים. האנימציה גסה ופשוטה למדי; ההומור מתבסס על סלפסטיק ועל מוצא אתני. חלק ניכר מן הדמויות כאן מדברות במבטא מוגזם, סקוטי וגרמני למשל; המדבבים הם אסופת סלבז - בגרסה המקורית מככב המתאבק ג'ון סנה (בעברית, עמוס תמם מדבב את השור), ובצדו כוכב הפוטבול בדימוס פייטון מאנינג ורבים אחרים; יש בו עומס ועודף של דמויות - באמת שכמעט כל חיה אפשרית זוכה כאן להאנשה; ואין בעשייתו שום גוונים או רבדים, לא של אירוניה, לא של אפלוליות ולא של מלנכוליה, למשל.

על פניו, אם כך, "פרדיננד" היה עלול להיות עוד סרט בינוני של בלו סקיי, עם אנימציה בסיסית, עלילה פונקנציונלית, הומור דלוח ושומן מיותר למרות אורכו הקצר (קצת מעל שעה וחצי). כזה שעוללים נהנים ממנו אבל הוריהם המלווים בכלל לא, ובעיקר כזה שמצליח בקופות בעיקר כי בניגוד לסרטים של פיקסאר, הוא פונה לכל הגילאים ואין סיכוי שיאתגר, יביך או יבהיל לרגע את הילדים הקטנים יותר.

אך מדקותיו הראשונות ועד האחרונות, מצליח "פרדיננד" להשתמש במקור החתרני כדי להציג מסרים אותם היה נדיר עד כה לראות בלהיטים מסחריים, בטח באנימציה. דרך דמותו של הגיבור, שמעדיף להריח פרחים במקום להילחם באחרים, הוא מעביר מסרים של פציפיזם ואפילו, רחמנא ליצלן, של סרבנות מצפון.

יפה גם שהוא לא עושה זאת סביב איזשהו נושא עלום או בדיוני, אלא בהקשר לסוגיה אקטואלית שמסעירה את הרוחות במדינות בהן עדיין מתקיימות מלחמות השוורים - גם בספרד וגם בצרפת, ישנה פעילות פרלמנטרית וציבורית ערה בניסיון לבטלן, אך מנגד ישנו מחנה גדול המגן בחירוף נפש על המסורת הזו. אפילו מאמן הכדורגל לואיס דה לה פואנטה, הגיבור הלאומי שהוביל את ספרד לזכייה ביורו האחרון, חבר במחנה הזה. כנראה שהוא לא נמנה עם קהל היעד של "פרדיננד", שהולך עד הסוף עם המסרים שלו, בלי לנסות לעדן אותם וגם בלי חלילה להתהפך ברגע האחרון.

נוסף לאנטי-מלחמתיות ולעוד כמה ערכים יפי נפש כמו סולידריות ושיוויון, הסרט מצטרף לטרנד שהתחילו בשנת יציאתו "אוקז'ה" ו"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", ובדומה להם, מקדם צמחונות. הוא מבהיר לילדים ולמבוגרים המלווים מה המקור של הסטייק על הצלחת שלהם, ויוצא נגד תעשיית הבשר. אז אוסקר לא יצא מפה, אבל אבל עוד כמה ילדים שיסרבו לאכול בשר ולצפות במלחמת שוורים - אולי כן.

עמוד הלטרבוקס של אבנר שביט.

ואם בכל זאת אתם הולכים לקולנוע בסוף השבוע, אז יש לנו המלצה בשבילכם - "תלמה", שעולה אצלנו לאקרנים אחרי שכיכב בפסטיבל סאנדנס בחורף האחרון ופתח את פסטיבל ירושלים אצלנו לפני כמה שבועות.

את הסרט כתב וביים הקולנוען היהודי-אמריקאי ג'וש מרגולין, בהשראת חוויה שקרתה למשפחתו: סבתו, כפי שקורה להרבה מבני ובנות גילה, כמעט נפלה קורבן להונאת רשת, אבל נכדה ושאר בני המשפחה הצליחו למנוע זאת ברגע האחרון. "תלמה" מדמיין שני דברים: מה היה קורה אם הסבתא היתה נופלת בפח עד הסוף, ומעניין מכך - מה היה קורה לו יצאה לנקום בנוכלים ולקבל את כספה חזרה.

לסבתא קוראים כמובן תלמה, ומגלמת אותה ג'ון סקוויב - יהודייה במציאות כמו הדמות. הקריירה הקולנועית שלה התחילה רק בשנות התשעים, כשהיתה כבר בשנות השישים לחייה. מאז היא שיתפה פעולה עם וודי אלן, מרטין סקורסזי ואחרים, ואף קיבלה מועמדות לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה על "נברסקה", אבל באופן מדהים למדי, "תלמה" הוא בעצם התפקיד הקולנועי הגדול הראשון שלה.

סקוויב מוכיחה שזה לא הגיל, זה התרגיל - ההופעה שלה ראויה לאוסקר בקטגוריית השחקנית הראשית. היא מלאת רגש, אנושיות וחסד, וגם עוקץ, פלפל והומור. מפתיע מכל, התצוגה שלה מגיעה לשיאה בסצינות האקשן. ראינו בעשור האחרון כמה קומדיות פעולה, בהן הטוויסט היה שקשישים וקשישות מרביצים ומפציצים. "תלמה" עושה זאת טוב מכולן, כי הוא לא גולש למחוזות הגימיק או האבסורד. הגיבורה שלו עושה יותר ממה שאולי היינו מצפים מאישה בגילה, אבל לא מתגלה כמעין ארנולד שוורצנגר בשיער לבן. התחושה היא שאנחנו צופים בסיפור שבדרך כלל לא קורה, אבל בהחלט היה יכול לקרות.

לסרט יש מבנה קלאסי של שלוש מערכות. בראשונה, תלמה נופלת קורבן להונאה, ומרגולין בונה אותה בצורה קצבית, אינטנסיבית ואמינה - הצופים אומרים לעצמם שגם הם היו יכולים בקלות להיות קורבנות לרמאות מוצלחת שכזו. בשנייה, היא יוצאת בעקבות מי שרימו אותה ומתחילה לבנות את מסע הנקמה.

זו הבטן הרכה של "תלמה" והחלק הפחות מוצלח שלו, שלא לומר משעמם. אך הוא מצליח להתאושש ברגע הכי חשוב - המערכה השלישית, שמאפשרת לו להסתיים בקרשנדו נפלא. "תלמה" נמשך כתשעים דקות, מתוכן שלושים הן ככה-ככה ושישים הן הרבה מעל הממוצע - עסקה לא רעה בכלל. מי היה מאמין שדווקא סיפור על קשישה יהודייה יתגלה כסרט האקשן המסעיר של הקיץ?

ועוד המלצה שמחכה לנו באולמות. מדובר בסרטה החדש של קתרין בריאה, אחת הבמאיות הוותיקות בצרפת ואורחת קבועה בפסטיבלים. "הקיץ האחרון", למשל, ערך את הבכורה הרשמית שלו בפסטיבל קאן ומגיע אלינו קצת יותר משנה לאחר מכן.

בריאה תמיד היטיבה לזעזע את הטהרנים והצדקניות, כך למשל בסרטה המפורסם ביותר, "Fat Girl", שעצם שמו היה נתפס כחילול הקודש באמריקה. כך היא עושה בדרמה הזו, שמגיבה ל-MeToo, אבל לא בצורה שטחית ופשטנית כנהוג בהוליווד, אלא מטשטשת את הגבולות ומעלה שאלות.

בהתבסס על הסרט הדני המצוין "מלכת הלבבות", בריאה מציגה כאן את סיפורה של עורכת דין המנהלת רומן עם בנה החורג. שמתחילה לנהל רומן עם בנה החורג. הקִרבה המשפחתית לא עוצרת אותה, גם לא העובדה שהוא קטין - ואף לא עברו הפלילי. פרשת האהבים האסורה והייצרית מעמידה את ערכיה במבחן.

ליה דרוקר, שנהנית מפריחה מאוחרת והפכה בשנים האחרונות לאחת השחקניות העסוקות בצרפת, מגלמת את הגיבורה. יחסית לנושא הנפיץ ולסרטים קודמים של בריאה, הגישה כאן קורקטית במפתיע, מה שיוצר ניגוד מעניין בין הצורה לתוכן, וגם הופך את התוצאה לנגישה יותר. "הקיץ האחרון" היה יכול להיות תרגיל פרובוקטיבי, אבל לטוב ולרע הוא מתגלה כדרמה סולידית, לא מסעירה במיוחד, אבל עשויה היטב ומעוררת מחשבה, והיא מגיעה לסופה בסצינת סיום בלתי נשכחת.

נכון לאוגוסט, "היט מן" הוא אחד הסרטים המענגים ביותר של 2024. אחרי סיבוב קולנועי, הוא עולה עכשיו ב-VOD.

את הסרט ביים ריצ'רד לינקלייטר, שמזה כמה עשורים הוא אחד הבמאים המהימנים בהוליווד, וחתום בין השאר על יצירות מופת כמו "התבגרות" ו"לפני הזריחה". הפעם, הקולנוען הוותיק שיתף פעולה עם כוכב עולה - גלן פאוול, שפרץ ב"אהבה בשחקים: מאווריק" וכיכב השנה גם בלהיטי הענק "רק לא אתה" ו"טוויסטרס".

השניים התבססו על כתבה במגזין טקסני, שהציגה את סיפורו של ג'רי ג'ונסון - אדם שבשירות החוק, התחזה לרוצח שכיר כדי להפליל את מי שהזמינו ממנו את הרציחות. פאוול גם מגלם את בן דמותו של הסוכן הסמוי, שיש לו טריק מנצח. הוא מתאים את עצמו למפגש הספציפי, ובכל פעם מתחזה לשכיר חרב מסוג אחר. פעם הוא עוטה פיאה, פעם הוא מדבר במבטא בריטי, וכך הלאה - וזה עובד פלאים.

כרגיל בסרטים כאלה, מה שמשבש את השיטה הוא מפגש עם בחורה. מדובר באישה בשם מאדי, בגילומה של השחקנית הפורטו-ריקנית אדריה ארחונה, שמבקשת מ"הרוצח השכיר" לחסל את בן זוגה, אבל במקום לשחק את המשחק ולהביא למעצרה - הוא מתאהב בה.

היפה ב"היט מן" שזה סרט בו השחקנים משחקים דמויות, שבעצמן משחקות דמות. קודם כל הגיבור עושה זאת כמובן, אבל עם הזמן מתברר שגם האישה בה התאהב עושה כך, וכל העולם במה. זלזלתי בפאוול אחרי "רק לא אתה" - איך אפשר שלא? אבל כאן הוא מפגין תצוגת משחק וירטואוזית ועילאית, וגם התצוגה של ארחונה נטולת דופי. נוסף לכך, לשניהם יש כימיה מחשמלת, וגם אם הסקס כאן לא יצרי כמו בקלאסיקות מודרניות של המותחן האפל כמו "כחום הגוף", התוצאה עדיין לוהטת מאוד.

לעומת זאת, גם מאסטרים של המותחן האפל כמו בילי ווילדר היו גאים בתסריט עתיר התפניות של "היט מן", שמיטיב לנצל את הזהויות הכפולות ואת העמדות הפנים של הדמויות כדי ליצור מתח ואירוניה. לפעמים נדמה שהסרט ממצה את עצמו, אבל בכל פעם מחדש הוא מצליח לפתח את העלילה בצורה מורכבת, מפתיעה ומשכנעת, שגם מצדיקה את 115 דקותיו.

מיקי זוהר אמר כי צריך לעשות סרטים שאנשים ירצו לראות, ו"היט מן" הוא בדיוק להיט כזה. זה סרט שיש בו הכל - קומדיה, רומנטיקה, דרמה, מתח, סקס, פילוסופיה. הוא אינטליגנטי, שנון וחכם, אבל לא מתחכם או מתנשא. אפשר לראות אותו בדייט או לבד, ביומית או בלילית, עם דורות שונים של אותה משפחה ועם צופים עם טעמים שונים.

מכירים את הז'אנר של סרטים ישראלים שבעצם נעשו אך ורק בשביל הקהל הצרפתי? אז קבלו תת-ז'אנר חדש ונישתי עוד יותר, אך מסתבר שגם מצליח: סרטים מבהוטן שנועדו לקהל האמריקאי.

נושא הדגל של הז'אנר הוא פאוו צ'וינינג דורג'י, שסרטו הקודם, "לונאנה: יש יאק בכיתה", היה מועמד לאוסקר וגם הפך במפתיע לשובר קופות עצום בישראל. הלהיט ההוא היה סתם פולקלור מצועצע אך לא מזיק, אך עכשיו הבמאי מציג סרט חדש בשם "הנזיר והרובה", ומתיימר להציג בו סאטירה נושכת.

הצרה שאין לה באמת שיניים - רק שפתיים, עמם היא מלקקת לקהל הבינלאומי, בעיקר האמריקאי. לא פלא שהתוצאה זכתה להקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו היוקרתי ולביקורות משתפכות מצד התקשורת שם.

הסרט עלה אצלנו באולמות בשבוע שעבר. הוא מתרחש ב-2006, על רקע המעבר של הממלכה הקטנטנה משלטון מלוכני לבחירות דמוקרטיות, ומשתמש ברקע הזה כדי להמחיש כיצד השיטה הנאורה הזו מובילה לקלקולים ופילוגים לא נאורים. התסריט לא עושה זאת בצורה חדה במיוחד, ובכל מקרה לא ברור מה הוא מנסה להגיד. אם האמירה היא שדמוקרטיה זו לא שיטה מושלמת, זה די ברור, ואם היא שאולי בעצם עדיף לא לחיות בשלטון דמוקרטי, אז זה די מסוכן.

בצד זאת, הדרמה הקומית מציגה גם עלילת משנה משונה, במסגרתה אספן נשק אמריקאי מגיע לממלכה בחיפוש אחר כלי נשק יקר ערך מתקופת מלחמת האזרחים. הסיפור הזה, בשמו נקרא "הנזיר והרובה", מאפשר לסרט לירות חיצים לעבר האובססיה האמריקאית לנשק. באחד הדיאלוגים, למשל, אומר בהוטני אחד לאחר "באמריקה יש יותר כלי נשק מבני אדם", ובשלב הזה אני מניח שהקהל אמור לזעוק "כל כך נכון! הוא כל כך צודק!". נכון, סאטירה ליברלית בדרך כלל מאכילה בכפית, אבל כאן זה ממש מוגזם. לא ברור גם מה הטעם לעשות סרט בהוטני על בהוטן אם בסופו של דבר המטרה היא לספר לנו דברים שכבר ידענו על אמריקה. חסרה רק סצינה שבה בהוטני אוכל מנה צנועה של אורז וצוחק עם חברו "באמריקה אוכלים צ'יפס ושותים מילקשייק לארוחת בוקר".

את האספן האמריקאי מגלם הארי איינהורן, שזה התפקיד הקולנועי הראשון שלו - ובתקווה, גם האחרון. הוא שחקן לא מקצועי, שהביוגרפיה הרשמית שלו ברשת מגדירה אותו בתואר המפוקפק "אמן רב-תחומי". ואכן, האמן המולטי-דיסציפלינרי מספק כאן את אחת מתצוגות המשחק המזוויעות שראינו לאחרונה.

נכון, הנופים יפהפיים, אבל כמו בסרטו הקודם, גם כאן התחושה היא שהבמאי מעצב אותם כגלויות תיירותיות מלוקקות ומתחנחנות. אפילו הקצב האיטי לא באמת מאתגר את הצופים, כי התחושה היא שהבמאי בכוונה מורח את העלילה, כדי שהקהל הבינלאומי יגיד "אוי, איך הבהוטנים האלה יודעים לקחת את הכל באיזי". בקיצור, כיף שטורחים להעלות אצלנו סרטים חדשים בימים כאלה, וכיף כפליים שמנסים דברים אחרים ולא רק להיטים הוליוודיים, אבל מה לעשות ש"הנזיר והרובה" הוא תוצר מעצבן למדי, ולמעשה הרבה פחות אותנטי מבלוקבסטר הוליוודי ממוצע?