התחקיר של חדשות סוף השבוע היה צריך להרעיד את המדינה ולגרום לפיטורי נתניהו

נתחיל בחדשות הטובות: אפילו קשת 12, גוף השידור העיקש ביותר בישראל (וגם המצליח, למען ההגינות) יכולה להודות בטעות - וסוף סוף הוזז עמית סגל ממשבצת השידור האחרונה של השבת. יש להניח (ואפילו לקוות, תכף נדרש לזה) שבסתיו הוא ישוב בחזרה, עם התקצרות הימים, המעבר לשעון חורף והקדמת מועד צאת השבת, אבל לפחות עד אז נחסכה מהצופים תכנית שמדברת אקטואליה אבל יש לה ארומה של השבוע שעבר.

זה לא שוויתרו לגמרי על הפאנל, שהרי אחת מתופעות הלוואי של ה-7 באוקטובר היא פאנלים סביב השעון, אבל לפחות הוא הוזז, לרגל חופשתם של אופירה ולוינסון, אל ערב שבת, ממש עם הקיצוץ של הסלטים לארוחת הערב. למה אני מייחל לשובו של סגל למשבצת השידור המקורית (שבת בשש)? כי למרות שלאורך נאומיו נע מנעד התגובות שלי בין "צודק, אבל", דרך "נו, באמת" ועד "איך הוא לא מתבייש להגיד את זה? שופר!". הדינמיקה בינו לבין בן כספית טובה. כאילו בשטח הנייטרלי שבין שניהם יכול להתקיים איזשהו שיח, אפילו לא ביניהם אלא בין חברי הפאנל שלהם או המרואיין התורן.

מה קיבלנו במקום? פאנל בשישי שגורם לי לרגש שלא האמנתי שיתעורר אצלי אי פעם, געגוע לאופירה אסייג - ועוד "פגוש את" עם מורים מחליפים בדמות גיא פלג ודפנה ליאל. התוצאה לא צריכה לגרום לכם להצטער, אם ביכרתם לחגוג את מדליית הכסף בהתעמלות אומנותית באחד מערוצי הספורט, או לצפות בגמר "מגן הקהילה" של הפרמיירליג האנגלית.

זה לא שהשניים עשו עבודה רעה כל כך, אני בטוח שהשתדלו לעשות טוב, אבל בסוף מה שיצא הוא עוד פאנל, שלאורך השעתיים שבהם התקיים הייתה בו רק אמירה אחת שתפסה את האוזן, זו של רונן צור שתהה איפה נמצאת האופוזיציה ומה היא עושה בימים שבהם מדינת ישראל הולכת מדחי אל דחי. נכון שהתהייה הזאת אינה חדשה, אבל לפחות הפעם הסאבטקסט היה "צאו ותשרפו את הרחובות", אולי סנונית ראשונה מהעתיד לבוא.

המעבר לחדשות השבת הוא כמעט תמיד כטקס הבדלה חילוני, כזה שבו נפרד האגף המכונה "שמאל" מאקטואליה אוהדת שמתחילה (בימים כתיקונם) עם "אופירה ולוינסון", נמשכת אל אולפן שישי ומסתיימת עם "פגוש את", שמצליחה בדרך כלל להיות לעומתית לנתניהו, למרות נוכחותו של סגל. דנה ויס וירון אברהם יוצקים עוד תכנית מאותו הסוג אל פתח המהדורה, אבל עם קליטתו מחדש של ציבור הצופים המסורתי והדתי, חל תיקון קטן ימינה.

אתמול זה לא קרה, בגלל מסמך עיתונאי חשוב שהביא אילן לוקאץ' (ספוילר, קלישאה לפניכם) מסמך שבכל מדינה מתוקנת היה מביא להתפטרות ראש הממשלה. התחקיר עסק בשאלה שקבעה קצת את המסקנה: איך כשלה האסטרטגיה הישראלית אל מול הגרעין האיראני? אבל למרות שקשה לכבד תחקיר שסימן את המטרה מראש, לוקאץ' עשה כאן עבודה טובה, כי למרות המרואיינים הרבים, נאום התביעה נגד נתניהו הושאר ל... נתניהו עצמו, בקולו, בפניו במילים שכתב הוא עצמו בספרו.

זה היה אמור להרעיד את אמות הסיפים: ראש ממשלה נכשל כישלון חרוץ במה שהוא עצמו הגדיר כמשימת חייו - סיכול תכנית הגרעין האיראנית. עזבו רגע את הפרטים שתכף נידרש בכל זאת לכמה מהם, השאלה המרתקת היא למה היום אף אחד לא מדבר על כישלונו המהדהד, המטורף והמוחלט של נתניהו בחזית שהיא הכי קריטית לקיומנו כאן?

התשובה היא כמובן שאי אפשר כבר לנהל כאן שיח אמיתי על שום נושא שקשור לנתניהו (וזו אולי משימת חייו האמיתית: להצליח לעקר מראש כל דיון ענייני אודות אורות וצללים בתקופת שלטונו). נתחיל מזה שחלק מהצופים נטשו כבר את חדשות 12, אחרי קמפיין מוצלח שכינה דווקא את הערוץ החלבי-יחסית (בעיני) בכינויי גנאי שנעים בין "תבהלה" ל"תרעלה".

אלא שגם לוקאץ' עצמו פוגם במעמדו כעד מהימן. בחשבון הטוויטר שלו הוא מצייץ רבות נגד הממשלה והעומד בראשה. זו זכותו המלאה כמובן (עדיין), אבל זה לא תורם לאמינות של התחקיר שלו, שהיה לאייטם המרכזי במהדורת מוצאי השבת. אחדד: לוקאץ' הוא מסוג האנשים שניחן ביושר אינטלקטואלי - כך שאיני חושד בו באי דיוקים. לו היה מוצא עדויות להצלחות כבירות של נתניהו, היה מביא גם אותן. אלא שאני יכול להבין את מי שוויתרו מראש על הצפייה בנימוק של "נו, השמאלני הזה".

וחבל, חבל גם על הניסיון להדביק לנתניהו מניעים פוליטיים בקבלת ההחלטות בנושא הכי חשוב לביטחון ישראל. לא מפני שלא היו כאלה, חלקן אף נסקר בכתבה, אלא מפני שגם בלעדיהם הכישלון הוא צורם ומהדהד. גם אם נניח לרגע שנתניהו פעל אך ורק מתוך שיקולים ענייניים בלבד, הרי שהוא כשל כישלון חרוץ: בהתחלה בהימור על יכולתה של ישראל לתקוף באיראן, אחר כך בחתירה נגד הסכם הגרעין, שמתברר בדיעבד כאופציה הפחות גרועה מבין אלה שהיו על השולחן, אחר כך בהימור שתקיפה אמריקנית באיראן תהיה פעולה משלימה לפרישה מההסכם - וכך כל הדרך עד הלום, עד ליום שבו איראן היא מדינת סף גרעינית, מוגנת על ידי מיליציות בארצות שכנות ועל ידי מעצמות כרוסיה וסין.
הדברים מקבלים משמעות מבהילה ממש כאשר מביטים בהימור הנוכחי של נתניהו, שוב על טראמפ (שאולי לא ייבחר - וגם אם כן, סביר שלא ינקוף אצבע).

אם לתמצת את הנושא למשפט, הרי שלאיראן, בניגוד לישראל, הייתה אסטרטגיה ברורה ועקבית מזו שהוביל נתניהו לאורך שנים רבות מדי. בדברי הימים של מדינת ישראל, תיזכר האפיזודה הזאת, שיש לייחל לכך שלא תהיה האחרונה, כהימור הגרוע ביותר שלקח מנהיג ישראלי.

אם אשכול הימר (או אולץ להמר) על כל הקופה ערב מלחמת ששת הימים - וזכה בזכייה שקצת חרפנה אותנו (כמו אביון שזכה בלוטו וסופו שהתרושש), אם גולדה של יום הכיפורים הימרה וגרמה לנו לשלם ביוקר (אם כי הבון-טון עתה הוא להראות שהייתה גם תמורה), אם רבין הימר על אוסלו - וכשל (גם אם הימר מכל הסיבות הראויות), הרי שההימור הכושל של נתניהו עוד עלול להתברר ככזה שישראל לא תוכל לספוג.

למה אין בזה די כדי להביא את הקץ לכהונתו? כי אולי אין לו אסטרטגיה, אבל יש לו טקטיקה. הנה כי כן ביקש לוקאץ' להאיר טרגדיה אחת שמתהווה לנגד עינינו והאיר שתיים: העובדה שאנחנו לא מסוגלים לבחון את מעשיו של נתניהו במבט צלול ובלא משוא פנים, מתבררת כאסון מתגלגל, כזה שצובר מדי יום אסונות קטנים שעוד יהפכו את מדינת ישראל למקום שגם אם יוסיף להתקיים, איש כבר לא ירצה לחיות בו.